רע"א 3411/16 פלוני נ' משרד הרווחה ירושלים ואח'

השופט ע' פוגלמן:

 בבית המשפט לנוער נדון הליך של הכרזה על קטין נזקק בעניין שניים מילדיו של המבקש. במסגרת ההליך ביקש המשיב 1 להגיש פסק דין של בית משפט זה, שעניינו הכרזה על היותה של בת אחרת של המבקש בת אימוץ, כראיה. האם בראיה קבילה עסקינן? זו השאלה המתעוררת בבקשה זו, שהחלטתי לדון בה כבערעור בהתאם לסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

רקע והליכים קודמים

1. המשיב 1 ביקש להכריז על המשיבים 4-3, שהם בנו וביתו של המערער (להלן: הקטינים), כקטינים נזקקים, ולהורות על דרכי הטיפול וההשגחה לגביהם בהתאם להוראות חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער), וזאת על רקע דיווחים בדבר מצבם התפקודי והרגשי של הילדים, שייתכן שנובע מהזנחה, וכמו כן על רקע דיווחים בנוגע לאלימות לכאורה מצד המערער כלפי הקטינים. ביום 18.2.2016 קיבל בית המשפט לנוער בירושלים (כב' השופטת ד"ר א' מולד) את בקשת המשיב 1 להגיש חומר חסוי הכולל תסקיר חסוי ופסק דין של בית משפט זה משנת 1994 שעניינו הכרזה על בתו הבגירה של המערער מנישואים קודמים כבת אימוץ כלפיו (להלן: פסק הדין; בתו הבגירה של המערער), וזאת נוכח הרלוונטיות הרבה שיש לפסק הדין להליך בעניין הקטינים. יוער כי פסק הדין הוגש כחומר חסוי, וזאת על מנת למנוע את חשיפת המידע הכלול בו בעניין בתו הבגירה של המערער לעיני המשיבה 2, היא אמם של הקטינים ובת זוגו לשעבר של המערער. בהחלטה ציינה השופטת א' מולד כי "הופתעתי כי פסק הדין הוגש רק בשלב זה של ההליך ויש בו לשפוך אור חדש על מסוגלותו ועל אישיותו של המשיב [המערער לפניי – ע' פ']". בית המשפט עמד על כך כי פסקי דין בעניין אֶחָיו של קטין בהליך נזקקות מוגשים "כדבר שבשגרה"; וכי בתי משפט לנוער מטפלים פעמים רבות בילדים בני אותה משפחה וחשופים למידע הקיים בתיק.

           ביום 20.4.2016 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא מ' דרורי) את ערעורו של המערער על החלטה זו. בית המשפט ביסס את החלטתו האמורה על סעיף 9ב לחוק הנוער – שאליו אדרש בהמשך – שלפיו בבואו להכריע בבקשה להכריז על קטין כנזקק רשאי בית המשפט לקבל כראיה עדויות שהושמעו לאותו עניין לגבי אחיו ואחיותיו של הקטין. בפסק הדין דחה בית המשפט את פרשנות בא כוח המערער שלפיה פסק דין של בית משפט זה הוא בגדר "עדות סברה", וקבע כי "מדובר בנתונים חשובים מאוד, ששופכים אור על אישיותו של האב [המערער לפניי – ע' פ']".

טענות הצדדים

2. המערער טוען כי הערכאות הקודמות שגו עת התירו לקבל את פסק הדין כראיה. לשיטתו הלכה פסוקה היא כי פסק דין שניתן במסגרת הליך אזרחי אינו קביל לשמש כראיה לעניין הקביעות העובדתיות שבו בהליך אזרחי אחר (וזאת להבדיל מהגשתו לשם ביסוס טיעון משפטי), שכן מדובר בעדות מפי השמועה, שאינה קבילה אלא בהתקיימות חריגים שאינם חלים בעניינו. בהמשך לכך טוען המערער כי אין לאפשר את הגשת פסק הדין אף מכוח הוראת סעיף 9ב לחוק הנוער, שכן עניינו של הסעיף הוא בהבאת עדויות שנשמעו בעניין אחיו או אחיותיו של הקטין שעניינו נדון, ואולם אין לראות בפסק דין "עדות" כאמור. עוד טוען המערער כי אף אין לראות בפסק הדין שניתן כמתייחס ל"אותו עניין" כלשון סעיף 9ב לחוק הנוער. לבסוף נטען כי קבלת פסק הדין כראיה מפרה את הוראת סעיף 34 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק אימוץ ילדים), האוסר על גילוי פרטים מזהים אשר להורה מאמץ או לילד מאומץ ללא אישור בית המשפט.

3. לטענת המשיב 1 יש לדחות את הבקשה הן על הסף, משום שהיא אינה מעלה כל שאלה עקרונית, הן לגופה. המשיב 1 טוען כי פסק הדין רלוונטי להליך נושא הערעור שלפניי שכן שניהם עוסקים בשאלת יכולותיו ההוריות של המערער; וכמו כן קיים דמיון בין שני ההליכים. לדברי המשיב, ההליך המתקיים בבית משפט לנוער אינו הליך ראייתי רגיל, וזאת נוכח הרגישות והמורכבות האנושית של העניינים הנדונים לפניו. הדבר מחייב גמישות רבה בהחלת סדרי הדין ודיני הראיות כדי לקדם את טובתו של הקטין. לטענת המשיב 1 ניתן להגיש את פסק הדין כראיה מכוח הוראת סעיף 9ב לחוק הנוער. המשיב 1 ער לכך כי עניינו של סעיף 9ב לחוק הנוער הוא בהצגת עדויות, ואולם לשיטתו מקל וחומר יש לאפשר גם הגשת פסק דין בהליך אחר לגבי אחיו או אחיותיו של הקטין. עוד נטען כי פסק הדין הוגש לבית המשפט כנספח לתסקיר משלים מטעם עובדת סוציאלית לחוק הנוער (להלן: פקידת הסעד), המהווה – על הנספחים הכלולים בו – חריג לכלל האוסר קבלת עדות מפי השמועה. נוסף לאלה מציין המשיב 1 כי סירוב המערער לאפשר את קבלת פסק הדין כראיה עולה כדי חוסר תום לב דיוני שעניינו הסתרת מידע מבית המשפט; וכי הגשת פסקי דין בהליכים בכגון דא היא פרקטיקה מקובלת ושגורה בבתי משפט לנוער.