רע"א 33605-05-16 הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית נ' חדאד ואח'

המשיבים הגישו לבית משפט השלום בירושלים המרצת פתיחה, שבה הם ביקשו מבית המשפט לתת סעד הצהרתי נגד המשיבה ולפיו הם בעלי זכויות חזקה ושימוש במקרקעין המצויים במתחם מנזר "מאר אליאס" בירושלים, ולפיו אין גם לאכוף כלפיהם את סעד הפינוי שנקבע בהליך קודם (ת"א (שלום י-ם) 7979/02 (8.12.2002)). לצד התובענה הגישו המשיבים בקשה לסעד זמני לעיכוב ביצוע הפינוי מכוח פסק הדין בהליך הקודם, שהליכים לביצועו החלו באמצעות ההוצאה לפועל. בית משפט השלום (כב' השופט ע' עאסי) קבע שאף שסיכויי התביעה נמוכים ביותר, מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים בהיות הנכס הנדון דירת מגוריהם ולאור השיהוי בנקיטת הליכים בידי המבקשת. הבקשה לסעד זמני התקבלה, כפוף להפקדת ערובה בסך כולל של 50,000 ₪. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענתה העיקרית של המבקשת היא שההליך העיקרי שבו פתחו המשיבים נטול כל סיכוי. לפיכך אין מקום לתת במסגרתו כל סעד זמני שהוא. ההליך נטול סיכוי – משום קיומו של מעשה בית דין, ובשל נטיית בית המשפט שלא להתערב בפסק דין חלוט ואי עמידת המשיבים בתנאים שנקבעו בפסיקה לשם כך. בנוסף, טוענת המבקשת, שהמשיבים אינם עומדים בדרישות תום הלב הדרושות לקבלת סעד זמני. יש משום חוסר ניקיון כפיים בעצם הגשת ההליך, כאשר הסוגיות המועלות בו הוכרעו לפי שנים רבות בהליך הקודם תוך שהליכי ההוצאה לפועל שננקטו על ידי המבקשת היו ידועים להם.

כידוע, אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית בנושא של סעדים זמניים. בכגון דא, שיקול הדעת של הערכאה המבררת הוא רחב, וההתערבות בשיקול דעת זה מוגבל למקרים חריגים (ראו למשל רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגריית האחים אבו בע"מ, פ"ד נה(2) 307, 310 (2000); רע"א 769/11 אלמוסני נ' כרמון (4.5.2011)). בענייננו, לא מצאתי שקיים טעם לחריגה מן הכלל, ומהטעמים הנוספים שיובהרו להלן, דין הבקשה להידחות:

אכן, כפי שצוין בהחלטתו של בית המשפט קמא, מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המשיבים. הנזק שעלול להיגרם להם בפינויים מדירת מגוריהם מזה שנים רבות, גדול משמעותית מהנזק שייגרם למבקשת מהישארותם שם למשך תקופת ניהול ההליך. נזק – שניתן יהיה לשיפוי כספי במידה וההליך יידחה וככל שהנזקים יוכחו. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח נטיית בית המשפט להקל במתן סעד זמני של עיכוב פינוי שעה שמדובר בדירת מגורים (ראו והשוו רע"א 7682/05 לוי נ' מנהל מקרקעי ישראל (2.11.2006); ע"א 7189/09 הלר נ' כהן (26.1.2011); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1126-1124 (מהדורה שתים עשרה, 2015)). המבקשת לא סיפקה טעם של ממש מדוע הנזק שייגרם לה מאי-פינוי הנכס יגבר על הנזק שייגרם למשיבים מפינויים. זאת בכלל וזאת בפרט כאשר ביצוע הפינוי בהוצאה לפועל השתהה עד 2016 – זמן ניכר לאחר מתן פסק הדין בהליך הקודם שניתן בשנת 2002 (אף אם ניתנו לכך הסברים מסוימים בכתבי הטענות). יתרה מכך, ההליך בבית המשפט קמא – המרצת פתיחה – הוא הליך שמטבעו הינו מהיר יחסית (רע"א 6678/09 נחום ספדיה נ' גלעד (25.8.2011), פס' 9). לפיכך, גם אם ההליך יידחה בסופו של יום, והסעד הזמני מסב למבקשת נזק, הדבר צפוי להימשך פרק זמן קצר יחסית.

אשר לסיכויי ההליך, לא ראיתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא לפיה סיכויי ההליך "נמצאים ברף הנמוך ביותר" – אך לא כדי היעדרה של עילת תביעה (בבחינה המקדמית והלכאורית הנדרשת בשלב זה). אמנם, מקריאת כתבי הטענות מתעוררים קשיים ב"פתיחה מחדש" של ההליכים בין הצדדים, שעה שקיים פסק דין חלוט בסכסוך שביניהם המקיף לכל הפחות חלק ניכר מהטענות שהועלו בהליך העיקרי. עם זאת, המשיבים העלו טענות עובדתיות לכאוריות נוספות שמעבר לכך. כך למשל בנוגע לטענתם להסכמה שהושגה בין הצדדים לאחר שניתן פסק הדין בהליך הקודם. לא מצאתי עילת התערבות במסקנת בית המשפט קמא שלפיה יש לאפשר את בירורן של טענות אלה (וכדי הסעד הזמני שניתן) במסגרת ההליך העיקרי לפי שיקול דעתה של הערכאה המבררת, ומבלי הבעת כל עמדה בכך בשלב זה בידי מותב בית משפט שלערעור.