רע"א 33308-11-15 סיווה ואח' נ' כהן ניסן ואח'

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט דפדי) מיום 19.10.15 אשר הורתה כי סיוה ישלם לעת הזו עבור שימוש שהוא עושה בנכס 3,000 ₪ לחודש וכן דחתה את עתירת המבקשים לחייב את הכונס לערוך בירור בדבר המעמד העובדתי והמשפטי של דיירי הבניין הטוענים לדיירות מוגנת בטרם מכירת הנכס בכינוס נכסים.

וכך נקבע בהחלטה לגבי שני עניינים אלה:

"במהלך הדיון טען עו"ד פדידה כי יש לברר טרם יציאה למכירה את מעמדם של הדיירים הטוענים לדיירות מוגנת. הכונס הסביר בטיעונו לפניי כי בירור האמור יכול שיהיה כרוך בשנים רבות, כך גם סברו עו"ד ניסן ועו"ד פרץ. אין לי אלא להסכים עם טענתם זו. אציין שההחלטה בדבר ביצוע המכירה נעשתה כבר לפני מספר שנים, ומסיבות שונות לא בוצעה בסופו של דבר. עניין זה לא מצא מקום בשעתו לצורך עיכוב תהליך המכירה, והעיכוב נעשה מסיבות אחרות. כיום, לחייב את הכונס לערוך בירור כאמור, אשר צפוי כי יארך שנים רבות, אין כל הצדקה. אני מסכים עם הכונס שיש מקום לציין עובדה זו של קיומם של טוענים לדיירות מוגנת בהזמנה להציע הצעות ובהסכם.

אשר להמשך מימון פעולות הכינוס והמכירה, ולאחר שעיינתי בהמלצת הכונס כפי שפורטה בתגובתו לבית המשפט מיום 6.9.2015, ולאחר שעיינתי בתגובות בעלי הדין ושמעתי טיעוניהם בדין שהתקיים לפניי, אני קובע כדלקמן:

כפי שהתרשמתי, היחידי מבין בעלי הנכס שעושה שימוש בו הוא מר סיווה, וזאת לצורכי עסקו. מדובר בשימוש בקומת הקרקע ובחצר הצמודה. ער אני לקיומה של החלטת כב' השופטת אחימן אשר קבעה כי אין מקום לדון בנושא גביית דמי שכירות מסיווה טרם תוכרענה התביעות הכספיות בין הצדדים. אני סבור כי יש מקום לחשיבה מחודשת בעניין זה לאור התמשכות ההליכים. ההליכים בתיק נפתחו בשנת 2007. במהלך 2012 הוגשה תביעה כספית נוספת לתשלום דמי השכירות, ולאחרונה הוגשה תביעה שלישית במספר, מטעם כונס הנכסים לזכויות גבריאל פרץ. ההליכים בתיק אופיינו לאורך כל הדרך בהעדר הסכמות. בדין ההחלטות השונות שניתנו על ידי המותב הקודם, לרבות מותב זה, הוגשו שלוש בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. על ההחלטה האחרונה שניתנה על ידי מותב זה הוגשה, כאמור, בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, וזו נדחתה. בגין הנכס שימשו כונסים שונים, שהאחרון בהם מונה אך בישיבה מיום 9.6.2015. לאור ניסיון העבר ייתכן בהחלט שגם בהמשך יהיו עיכובים שונים בקידום התיק ובבירור המחלוקת, ולפיכך עלולים ההליכים בתיק להימשך עוד זמן רב. בנסיבות אלה, אני סבור כי אין עוד מקום להמתין לבירור כל התביעות הכספיות, ויש לקבוע כללים לתשלום עבור השימוש שסיווה עושה בנכס כבר בשלב זה. במיוחד הדברים אמורים לאור היותה של קופת הכינוס ריקה, ויש צורך להוציא הוצאות לצורך אחזקת הבית ופעולות שהכינוס דורש. להערכת הכונס, דמי השכירות הם בסדר גודל של כ-6,000 ₪ בתוספת מע"מ. עו"ד ניסן מתנגד לכך נחרצות וטוען כי דמי השכירות הריאליים הם כ- 20,000 ₪. יש צורך כמובן לבדוק עניין זה באמצעות חוות דעת מקצועית שתקבע מהם דמי השכירות הריאליים בנכס. בנוסף, יש להתחשב שמר סיווה הוא בעלים של 50% מהנכס. בשלב זה יש להניח שדמי השכירות לא יפחתו מהסך של 3,000 ₪. לאור זאת אני סבור שיש מקום שתמורת השימוש שעושה סיווה בנכס הוא ישלם את הסכום האמור. לפיכך עד להמצאת חוות דעת שמאית מתאימה אני מחייב את סיווה בתשלום כאמור. חיובו של סיווה יחל החל מיום 1.9.2015. בגין השכירות של החודשים ספטמבר ואוקטובר 2015 ישלם סיווה את הסכומים הנדרשים עד ליום 15.11.2015. אשר להמשך ישלם מר סיווה את הסכום מדי תחילת כל חודש, עד 1 בחודש.

חוות דעת מתאימה תוגש על ידי כונס הנכסים בתוך 30 יום. ככל שיהיו הפרשים כאלה ואחרים ויושמעו טענות הצדדים לגבי הסכום לתשלום, ייקבע סכום בהתאם לאמור, תיערך התחשבנות מחדש, ובהתאם לכך ישלם או יושב למר סיווה ההפרש."

עניינינו בתובענה לפירוק שיתוף במסגרתה הוכרע מכבר כי הפירוק יהיה בדרך של מכירה על פי מתווה עליו הורתה בזמנו כב' השופטת אחימן.

לטענת המבקשים לא היה מקום שערכאה דיונית תסטה מהמתווה ותורה על תשלום דמי שימוש ועוד מבלי לקיים בירור עובדתי מינימלי וזאת מקום שהמבקשים עושים שימוש סביר במקרקעין ואינם מונעים מיתר הבעלים לעשות שימוש דומה ביתר הדירות לצרכיהם אולם אלה העדיפו לנטוש את המקרקעין ולהותירו מוזנח.

ובקיצור – בית משפט נתן סעד זמני ללא כל בקשה וחייב את המבקשים בתשלום עיתי ללא כל הצדקה.