רע"א 33099-06-14 דלק השלום ניהול דלק בע"מ ואח' נ' סעדי ואח'

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום מיום 10.6.2014 בת"א 50208-05-11 (כב' השופט א' רון), בו נדחתה בקשת המבקשים ליתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט, היא הבקשה שלפני.

2.בטרם אתייחס לבקשת רשות הערעור ראיתי לתאר את ההליכים שקדמו לבקשה דנא בהיותם רלוונטיים להחלטה.

ביום 28.5.11 הגישו המבקשים תביעה לבית משפט השלום ובה עתרו למתן סעד של פינוי וסילוק יד; במסגרת כתב הטענות עתרו המבקשים לפצל סעדים כדי לתבוע את המשיבים "בהליך נפרד [ל]תשלום דמי שימוש ראויים בעבור השימוש שלא כדין במקרקעין" וכן בגין חובות שהותירו המשיבים לרשויות שונות ופיצויים בגין נזקים נטענים הנגרמים למבקשים.

בהתאם לכתב התביעה מדובר במקרקעין המצויים בסמוך ליישוב צופים שבשומרון הכוללים מיתחם של תחנת דלק ובו מספר חנויות שהמשיבים מחזיקים בהם (כמפורט בכתב התביעה) ומהם התבקש סילוק היד.

חרף העובדה כי מדובר בתובענה לפנוי מושכר ולסילוק יד, והגם שהתובענה הוגשה לפני למעלה מ-3 שנים, נראה כי התיק אינו מתקדם, וזו אף היתה תחושת ב"כ החדש של המבקשים, שהגיש את הבקשות לפי פקודת בזיון בית משפט.

מעיון בתיק בית משפט קמא עולה כי זמן ארוך חלף עד שהוגש כתב הגנה לאחר שפסק דין שניתן במעמד צד אחד בוטל; כך לאחר שהוגש כתב ההגנה הגישו המשיבים בקשה לסילוק התובענה על הסף בטענה כי למבקשים כלל אין זכות במקרקעין (לא מצאתי כי ניתנה החלטה בבקשה זו). ביום 3.9.13 הגישו המבקשים בקשה לסעד זמני של צו מניעה ובה עתרו "שלא לבצע כל דיספוזיציה ו/או כל תוספות שהן בנכס נשוא התובענה דנא וסביבתו" (רישא לבקשה). בדיון שהתקיים הגיעו הצדדים להסכמות לפיהן "מוסכם עלינו כי המצב בשטח יוקפא כפי שהיה ערב הליכי הגישור וזאת מבלי שהמשיבים מודים בעובדות הנקובות בבקשה וזאת עד לתום הליכי הגישור"; להסכמה זו של הצדדים ניתן תוקף של החלטה (פרוטוקול הדיון מיום 10.9.13).

ביום 27.4.14 שבו המבקשים והגישו בקשה לצו מניעה זמני ולצו עשה. בדיון שהתקיים ביום 30.4.14, נראה כי ללא קשר לבקשה החדשה למתן סעד זמני (כך עולה מפרוטוקול הדיון שהבקשה לא היתה בידיעת המשיבים), הביע בית המשפט (כב' השופט א' רון) את תמיהתו על התארכות ההליכים וציין כי יראה לקדם את הדיון "אף לפני הפגרה" והתייחס לבקשה לסעד זמני, וכלשונו, "עוד על שולחני בקשה במישור הזמני ואולם אין הבקשה ברורה לחלוטין בשים לב לטיבו של ההליך העיקרי ומכל מקום גם בא כוחם של הנתבעים אינו מכיר אותה. נוכח זאת אמנע בשלב זה מהחלטות אופרטיביות במישור הזמני ולכל היותר אתן ביטוי לכך שער אני להחלטה שניתנה בעניין על ידי מותב נכבד קודם לפני כחצי שנה, והחלטה זו – בתוקף. מכל מקום, פתוחה דלתו של בית המשפט לבקשות במישור הזמני, אם וככל שיוגשו והכל בהתאם לסדרי הדין".

3.תחת קידום התיק העיקרי, ולמצער תחת הגשת בקשה רלוונטית נוספת לאור הערת בית משפט בדבר אי הבהירות, ראה ב"כ החדש של המבקשים להגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט בה מתבקש בית משפט "לאסור את המשיבים... וכן להטיל קנס יומי על המשיבים בגין כל יום של אי קיום החלטות בית המשפט מהתאריכים 8/9/14, 10/9/14 30/4/14 המורות על הקפאת המצב". בגדר הבקשה הלאקונית שהגישו, טענו המבקשים כי המשיבים מתעלמים מצו המניעה ומההסכמות שקבלו תוקף של החלטה "ותוך זלזול מופגן פלשו לשטח החנויות ... ומנסים לקבוע עובדות בשטח", ומשכך יש לכוף על המשיבים את ההחלטה בדרך של הטלת קנס ומאסר.

4.מיד בסמוך להגשת הבקשה הנזכרת לעיל, נתן בית המשפט קמא החלטה וציין פעם נוספת את "אי הבהירות הדיונית בפרט במישור הסעד הזמני" ועוד המשיך וציין כי "נוסח הצו הזמני/ תוקף ההחלטה להסכמת הצדדים, לא ברור לי והליך כעין פלילי (בזיון) לא ראוי לו להתנהל על בסיס מעורפל" (החלטה מיום 27.5.14), וקבע "לתזכורת דיונית בשים לב לבקשה שהוגשה"; בהחלטה שניתנה לאחר הדיון שנקבע כאמור, חזר בית המשפט על תמיהותיו "שפורטו כבר בהחלטות קודמות", ציין את החסר בתביעה שהוגשה, ובהתייחס לבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט ציין כי אי הבהירות האופפת את כתב התביעה ואת הבקשה לסעד זמני היא מובנית שכן לא ברור האם מדובר בתביעה לסילוק יד ממושכר או בסעד נגד פולשים, וכך ציין כי גם אם יצא מהנחה שעצם הסעד הזמני שניתן בזמנו הוא הסעד הראוי, הרי "מן הראוי, לכל הפחות, שיהיה ברור. החלטת המותב הקודם נתנה תוקף להסכמת הצדדים, כלשונם, להקפיא את המצב בשטח. לבית המשפט אין בהירות מספקת מה המשמעות הפרטנית של הקפאת המצב בשטח. מעל לכל צורך עוד אוסיף שבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט מהווה הליך כעין פלילי, ופשיטא ופשיטא שאל לו לבית המשפט לנהל הליך כעין פלילי על בסיס פלטפורמה שמלכתחילה אינה בהירה" ועל כן ראה בית המשפט לדחות את הבקשה ולקבוע מועד בסמוך לאחר הפגרה (ההדגשה לא במקור- א.נ.ח).

על החלטה זו הוגשה הבר"ע נשוא הערעור.

5.לאחר עיון בבקשה, בנספחיה ובהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות אף בלי להיזקק לתשובת המשיבים (בהתאם לסמכותי בתקנה 406 לתקנות סדר הדין האזרחי).

לא בכדי הארכתי לתאר את ההליכים שקדמו להגשת הבקשה דנא שכן מקובלות עלי תמיהות בית המשפט קמא בכל הקשור להליכים ולחוסר הבהירות בין המצב העובדתי לבין הסעדים המתבקשים הן בתובענה והן בבקשות למתן סעדים זמניים וכדברי בית המשפט קמא "אי הבהירויות במישור זה, כאמור, לא מועטות" (סעיף 5 להחלטה), ולא ראיתי כל מקום המצדיק להתערב בהחלטתו הראויה.

6.הליך לפי פקודת בזיון בית משפט הוא הליך בעל אופי פלילי, שבגדרו נדרשת רמת הוכחה גבוהה מזו הנדרשת בהליך אזרחי. בהתאם לבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט נדרש מהמבקשים להראות באופן חד משמעי כי צווי בית המשפט לא מולאו או שנעשתה פעולה בניגוד לצווים שיפוטיים, אלא שכפי שציין בית משפט קמא אין הצווים ברורים דיים וחסרים פרטים רלוונטיים למתן צו לפי פקודה זו ראו רע"א 1068/12 דנ-אל פתרונות תוכנה מתקדמים בע"מ נ' גיל סנפיר- סנפיר תוכנה וייעוץ (21.6.12):

"סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית המשפט מורה כי לבתי המשפט קיימת "סמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". בבסיסו של הסעיף, מתן משמעות אופרטיבית ליכולת אכיפתם של צווים והחלטות שיפוטיות, אשר לא ניתן להגשימם במסגרת שבילי האכיפה הרגילים – למשל, הוצאה לפועל בהליך האזרחי או צו מאסר בהליך הפלילי.