רע"א 32442-06-14הרים - מדיקל בע"מ נ' ערך - נכסים ומיסוי מקרקעין בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רובין, סגן נשיאה), מיום 18.5.14, בגדרה לא נענה לבקשת המבקשת להאריך לה את המועד להגשת הודעה לצד ג' – עירית נהריה (להלן: "העירייה").

מעיון בבקשה ובנספחיה, מצטיירת התמונה הבאה: המשיבה, חברה העוסקת בהפחתת חיובי ארנונה, הגיעה להסכמה עם המבקשת לפעול בעירייה להפחתת חיובי הארנונה שהוטלו על המבקשת בגין נכס ששכרה בקניון בנהריה. לאחר שהגיעה להסכמה עם העירייה על הפחתה של מאות אלפי שקלים, דרשה המשיבה מהמבקשת תשלום של כ – 400,000 ₪ כשכר טרחה עבור ההפחתה האמורה. לאחר שדרישה זו לא נענתה, הגישה המשיבה לבית משפט קמא כתב תביעה בסדר דין מקוצר בגדרו ביקשה לחייב את המבקשת לתשלום סך של - 396,949₪. ביום 19.10.12 ניתנה למבקשת רשות להתגונן מפני התובענה. כן נקבע כי התצהיר שצורף לבקשת הרשות להגן ישמש ככתב הגנה.

בית משפט קמא הורה על הגשת תצהירי עדות ראשית על ידי הצדדים. לאחר שקיבלה המבקשת את תצהירי העדות הראשית מטעם המשיבה, הגישה ביום 10.2.14 בקשה להארכת מועד להגשת הודעה לצד שלישי. לאחר קבלת תגובת המשיבה, במעמד קדם משפט שהתקיים ביום 18.5.14, דחה בית משפט קמא את בקשתה של המבקשת משני טעמים: האחד, כי הבקשה מבוססת על הטענה לפיה העיריה והמשיבה עשו יד אחת כנגד המבקשת וכי טענה זו מהווה הרחבת חזית, מאחר שלא נטענה בבקשת הרשות להתגונן, שם טענה המבקשת כי המשיבה הטעתה את העיריה; השני, כי בתיק כבר הוגשו תצהירים והוא מוכן לשמיעת ראיות, ובמצב דברים זה מתן ארכה למשלוח הודעה לצד ג' יסרבל שלא לצורך את ההליכים בתיק. באותה החלטה קבע בית המשפט את התיק להוכחות ליום 20.10.14 כאשר במועד זה ישמעו כל עדי התביעה וההגנה, וכי על הצדדים להיערך לסיכומים בעל-פה בתום הישיבה.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור.

הנימוק המרכזי בבקשתה של המבקשת הוא, כי הבקשה להארכת המועד להגיש הודעה לצד ג' הוגשה על ידה מיד עם היוודע לה מתצהיר העדות הראשית של המשיבה, כי העירייה "רקחה עסקה" עם המשיבה. על פי הנטען, את הפחתת הארנונה לעבר ולעתיד עבור המבקשת, השיגה המשיבה בגין שלוש פעולות שנעשו ברשלנות או בזדון, בתיאום עם העירייה, כאשר בשלב הראשון, הוציאה העירייה חיוב לפי גודל שטח של 638 מ"ר לעומת גודל שטח של 466 מ"ר בלבד בו החזיקה המבקשת, על פי מפת מדידה מהנהלת הקניון בו ממוקם המכון; בשלב השני, המשא ומתן בין העיריה לבן המשיבה נמשך על פני ארבע שנים, כאשר בפרק זמן זה אין העירייה נוקטת בפעולת גבייה כלשהי; והשלב השלישי, העירייה מגיעה עם המשיבה להסכם פיקטיבי, לפיו הגודל המוחזק על ידי המבקשת הוא של 791 מ"ר, שעה שבידי העיריה מפה עדכנית לפיה גודל השטח המוחזק על ידי המבקשת הוא של 409 מ"ר נטו בלבד.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, החלטתי לדחותה מבלי להיזקק לתשובת המשיבה, במסגרת סמכותי על פי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

סעיף 1(2) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט – 2009 (להלן: "הצו") קובע כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה "בבקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק, למעט החלטה שמשמעותה שלילת האפשרות לפתוח בהליך".

תקנה 220(ב) לתקנות קובעת כי "ההודעה לצד השלישי תוגש בידי בעל הדין בתוך הזמן שנקבע להגשת כתב הגנתו, אם לא קבע בית המשפט או הרשם מועד אחר... או תוך הזמן שקבע בית המשפט או הרשם בהחלטתו...". תקנה 19 לתקנות קובעת כי כתב הגנה יוגש תוך שלושים ימים או תוך תקופה ארוכה יותר שקבע בית המשפט. משקבע בית משפט קמא כי התצהיר שצורף לבקשת הרשות להגן ישמש ככתב ההגנה של המבקשת, היה עליה להגיש את ההודעה לצד השלישי בתוך 30 ימים לאחר מכן. ככל שלא היה בידיה המידע הנטען לאחר הגשת הבקשה לרשות להגן, כנטען על ידה, היה על המבקשת להגיש את הבקשה מיד בסמוך לאחר שהמידע הגיע לידיה. מעיון במסמכים שצירפה המבקשת עולה, לכאורה, כי המידע הגיע אליה לאחר הגשת הבקשה לרשות להגן (סעיף 6(ב)+(ג) לבקשה), זמן רב קודם להגשת תצהיר העדות הראשית של המשיבה לבית משפט קמא, ולפיכך לא הייתה מניעה מצד המבקשת להגיש את הבקשה להארכת מועד בסמוך לכך.

זאת ועוד, וזה העיקר. בית משפט קמא סבר, כי משהוגשו תצהירי עדות ראשית והתיק מוכן לשמיעת ראיות, הארכת המועד להגשת ההודעה לצד ג' תסרבל את ההליכים בתיק. היינו, המדובר בשאלה של יעילות הדיון בתובענה. כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בדרך ניהול ההליך. נימוק זה, גם אם ניתן היה להגיע למסקנה אחרת, ואיני קובע כך, נראה על פניו סביר לאור התמשכות ההליכים בתובענה, ולא מצאתי להתערב בו.

לא למותר לציין, כי באי היענות לבקשה להארכת המועד להגשת ההודעה לצד ג', לא נשללה האפשרות מהמבקשת לפתוח בהליך משפטי נפרד נגד העירייה, אם סבורה היא כי יש מקום לכך.

על יסוד האמור לעיל, הבקשה נדחית.