רע"א 3233/14 אביבה בראודה נ' גדי פרבר

1.        בקשת רשות ערעור על החלטתו-זו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' יעקב) מיום 8.4.2014 בה"פ 9040-11-12: "פסק הדין ניתן ביום 20.6.13. בכך הסתיים הדיון בתיק זה".

עיקרי העובדות וההליכים

2.        הצדדים הקימו וניהלו מרכז למוזיקה, החל משנת 2009, בדרך של שותפות, כאשר כל אחד מהם זכאי וחייב במחצית מהעסק. לאחר זמן-מה נתגלעה בין הצדדים מחלוקת באשר לאופן ניהולו של המרכז, והמשיב הודיע על רצונו לעזוב את השותפות. בהמשך, הגישה המבקשת תובענה לבית משפט השלום, בדרך של המרצת פתיחה, בה נתבקש בית המשפט "ליתן פס"ד הצהרתי כי מחצית ההתחייבויות של המרכז, הנתבע חייב בהם".

3.        ביום 27.11.2012, החליט בית משפט השלום (השופט ע' ניר נאוי) להעביר את הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי מחמת חוסר סמכות עניינית. על-פי ההחלטה, "עיון בכתב התביעה מעלה כי הלכה למעשה עותרת התובעת לפירוק השותפות בין הצדדים. התובעת מציינת בתביעתה במספר מקומות כי בין הצדדים התנהלה שותפות... ומבקשת כי יוצהר כי הנתבע חב במחצית חובותיה של השותפות. מקובלות עלי טענות המבקש [המשיב בענייננו] כי מדובר בשותפות שהסתיימה ובתביעה שעניינה הערכת שווי נכסי השותפות, וחישוב גובה ההתחייבויות על מנת שאלה יתחלקו בין הצדדים באופן שווה".

4.        ביום 20.6.2013, הסכימו הצדדים להצעתו של בית המשפט המחוזי (הנשיאה ה' גרסטל) לפיה "ימונה רו"ח אשר יפעל לפירוק השותפות" כאשר כל צד ישמור על טענותיו, ולהסכמתם זו ניתן תוקף של פסק דין. הצדדים הגיעו להסכמות בנוגע לכיסוי חוב השותפות לבנק ולחלוקת הציוד ביניהם, ובעקבות כך, פנה המפרק, רו"ח אביר רווה, ביום 4.11.2013, לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול מינויו כמפרק, תפקיד שלהבנתו התייתר לאור הסכמות הצדדים שהביאו בעצמם לפירוק השותפות מאליה, ולחלופין להנחותו בהמשך תפקידו. רו"ח רווה ציין בבקשתו כי הצדדים טרם הגיעו להסכמה באשר לאיזון מימון פעילות השותפות, נושא שאינו נמצא לפי הבנתו במסגרת המלאכה שנדרש לבצע על-ידי בית המשפט. ביום 12.12.2013, לאחר קבלת תגובות הצדדים בעניין, הורה בית המשפט המחוזי (הנשיאה ה' גרסטל) לרו"ח רווה להכין דו"ח איזון של זכויות וחובות הצדדים נכון למועד עזיבת המשיב את השותפות (להלן: דו"ח האיזון). דו"ח האיזון הוגש לבית המשפט המחוזי ביום 24.2.2014, ובו נקבע כי על המשיב להעביר למבקשת סכום כסף של 48,137 ₪.

5.        ביום 28.2.2014 הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט המחוזי למתן פסק דין לתשלום יתרת החוב של המשיב, בהתאם לאמור בדו"ח האיזון. ביום 30.3.2014 נתן בית המשפט המחוזי (השופט א' יעקב, אשר החליף את המותב הקודם, הנשיאה ה' גרסטל) החלטה לפיה ניתן פסק דין בתיק. על החלטה זו חזר בית המשפט המחוזי (השופט א' יעקב) בהחלטות נוספות (מיום 7.4.2014 ומיום 8.4.2014) לאור בקשה שניה של המבקשת למתן פסק דין ובקשת הבהרה בעקבות החלטתו. על-פי בית המשפט המחוזי, פסק הדין בתיק ניתן ביום 20.6.2013 (מתן תוקף להסכמת הצדדים בדבר מינוי רו"ח רווה לפירוק השותפות). בית המשפט המחוזי ציין כי יתכן ויש מקום להליך חדש, אולם התביעה בתיק הנדון מיצתה את עצמה.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

עיקרי טענות הצדדים

6.       לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו לפיה ניתן פסק דין בתיק. לשיטתה, ההחלטה מיום 20.6.2013 היא בגדר החלטה אחרת, שלא מיצתה את ההתדיינות בתיק – ולא בכדי התיק המשיך להתנהל במשך חודשים רבים גם לאחר שזו ניתנה. לשיטתה, ההחלטה מיום 20.6.2013 בדבר מינוי רו"ח לפירוק השותפות אין בה משום מענה לסעד שהתבקש על-ידה בתובענה שהגישה, הצהרה כי המשיב חייב במחצית ההתחייבויות של השותפות, ועל כן היא מהווה החלטת ביניים בלבד לצורך הכרעה בסעד המבוקש. לפיכך, יש להמשיך את ההליך ולדון בבקשתה למתן פסק דין בדבר תשלום יתרת החוב של המשיב.

7.       מנגד, המשיב סומך ידו על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוען כי המבקשת כלל לא עמדה בנטל לשכנע מדוע יש ליתן לה רשות לערער, כאשר ממילא סיכוייה להצליח בערעור הם קלושים. לטענתו, הבקשה למתן רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.4.2014 מהווה, הלכה למעשה, ניסיון לערער על פסק הדין שניתן בהסכמת הצדדים ביום 20.6.2013, אשר המועד להגשת ערעור עליו חלף זה מכבר. המשיב הוסיף כי מדובר בתביעה לסעד הצהרתי שמהותה פירוק השותפות, כך שלא ניתן להכניס "בדלת האחורית" גם חיובים כספיים הנובעים מאותה שותפות, במיוחד נוכח העובדה שלא נערך דיון הוכחות בעניין דו"ח האיזון ולגבי הנזקים הנטענים שנגרמו למי מהצדדים, וכלל לא הוּכחה חובת המשיב בחיובים כספיים כלשהם. טענות מעין אלה מקומן בהליך נפרד, באם יפתח.