רע"א 32283-11-14 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' שרעבי ואח'

זהו ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופטת חנה לפין – הראל) מיום 7.10.14, לפיה אין לבטל את צו המניעה הזמני, ואין לחייב את המשיבים בערובה כתנאי למתן הצו.

תחילתו של התיק שבפני בית משפט השלום בשנת 2007 (!!!), בתביעה של המשיבים לאכוף הסכמי הלוואה משנים 2000-2001 בין בני משפחת שרעבי לבין המערער לפי הדין, ולא כפי שהמערער מחשב בפועל, הן לענין חיובי ריבית, הן לענין חיובי ביטוח, הן לענין עמלות, והן לענין זקיפת זיכויים. באותה עת ניתן צו מניעה זמני שמנע את פינוי הנכס הממושכן. הראיות נשמעו בימים 5.6.11 ו- 21.6.11. בסופם, עתרו המשיבים בעל פה למינוי רו"ח חוקר" לבדיקת טענותיהם. בית המשפט קמא נתן החלטתו בבקשה לאחר יותק משנה וחצי, ביום 30.12.12, והחליט שאין מקום למנות "רו"ח חוקר" אבל יש מקום למנות מומחה מטעמו שיבדוק את הטענות החשבונאיות שבמחלוקת. גם הליכי מינוי המומחה התעכבו, ולכן הגיש המערער ביום 19.6.13 בקשה לביטול צו המניעה הראשון. לאחר קבלת תגובת המשיבים, ביום 8.12.13, כחצי שנה לאחר הגשת הבקשה לביטול צו המניעה הראשון, החליט בית המשפט קמא שאין בתגובת המשיבים נימוק המצדיק השארות הצו על כנו, בין היתר משום שנותר חוב והשאלההיא רק גובהו של החוב, וביטל את צו המניעה מיום 20.8.07. רק ביום 13.1.14, יותר משנה לאחר ההחלטה שיש צורך במינוי מומחה מטעם בית המשפט, ויותר משנתיים וחצי לאחר סיום ההוכחות, התמנתה מומחית, היא רו"ח חמוטל כהן. פעולתה נמצאת בעיצומה.

משבוטל צו המניעה, חודשו הליכי ההוצאה לפועל, ובעקבות כמה הליכים, נקבע מועד פינוי הנכס ליום 4.9.14. ביום 19.8.14 הגישו המשיבים "בקשה בהולה למתן צו מניעה (בקשה לנוכח שינוי נסיבות וגילוי ראיות) זמני לפינוי – במעמד צד אחד", בה העלו טענה חדשה, שלא הועלתה בכתב תביעתם ולא נדונה מעולם, לפיה ההלוואה השנייה נפרעה במלואה כפועל יוצא של ביטול הסכם מכר לרכישת מגרש אחר, שהיה גם הוא משועבד להלוואות אחרות, וכספים שהעבירה המוכרת. באותו יום, החליט בית המשפט קמא שנכון בעיניו עד למתן החלטה אחרת, ליתן צו כמבוקש, אלא שצו כזה יכול להינתן רק לאחר שתהיה לפני בית המשפט ההחלטה על מועד הפינוי, והבקשה הועברה לתגובת המערערת. למחרת, לאחר שהודעת הפינוי הומצאה, בוטל פינוי הנכס שנועד ליום 4.9.14. המערער הגיש תשובתו ביום 18.9.14. ביום 30.9.14 ביקש המערער מתן החלטה, וביום 7.10.14 ניתנה ההחלטה נשוא הערעור.

אני מקבל את טענת המערער, כי בפני בית המשפט לא היתה בקשה לביטול הצו הזמני, אלא תגובה לבקשה לסעד זמני, ועל כן, שגה בית המשפט קמא בקובעו שאין לבטל את צו המניעה. לא ניתן כלל צו מניעה בבקשה שהוגשה על ידי המשיבים. מה שנתן בית המשפט קמא במעמד צד אחד ביום 19.8.14 היה צו ארעי, עד למתן החלטה בבקשה לצו זמני. זאת, מכיוון שלפי תקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בית המשפט ליתן צו זמני במעמד צד אחד, אבל אז עליו לקיים דיון במעמד הצדדים לא יאוחר מ- 14 ימים מיום מתן הצו, אלא אם דחה אוותו מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפי תקנה 367. בית המשפט לא קבע כל דיון ולא נתן טעם לדחיית הדיון לאחר 14 יום, ומכאן שכוונתו במתן הצו ביום 19.8.14 היתה למתן צו ארעי עד לעיון בתגובת המערער. משמע, בניגוד לאמור בהחלטה, אין זו החלטה בבקשה לביטול הצו הזמני מיום 19.8.14, אלא החלטה בבקשה למתן צו זמני, אשר ניתנה ביום 7.10.14.

בית המשפט קמא קבע ש"אין מקום לקיים דיון בבקשה לביטול צו המניעה עד אשר לא תהא מונחת בפניי חוות דעת המומחית". אכן, אין מקום לדון בביטול צו המניעה, כי אם היה כבר צו מניעה, היה צריך לדון במתן צו המניעה ולא בביטולו, ובדיון זה, על פי הדין, היה מבקש צו המניעה מתחיל בראיותיו וטיעונו ואחר כך המשיב בבקשה לצו מניעה, כי עדיין הנטל על מבקש הצו להראות שיש ליתן לו צו זמני לפני הכרעה בתביעתו.

אין חולק שהנימוקים בבקשה לצו זמני, שהתקבלו על דעת בית המשפט קמא, חורגים מעילות התביעה שבתביעה המקורית. בשל כך, לאחר הגשת הבקשה לרשות ערעור, הגישו המשיבים בקשה לתיקון כתב התביעה. בקשה זו, לרבות המוצגים שצורפו לה, לא היו בפני בית המשפט קמא, ואינם מצדיקים את ההחלטה שנתנה. כמו כן, אין להסתמך על מוצגים שלא הוצגו בפני בית המשפט קמא לפני החלטתו, אלא רק על מסמכים שהוצגו לפני בית המשפט בערכאה הקודמת (תקנה 437). כפי שטען המערער, יש בתיקון כתב התביעה בשלב זה, יותר משבע שנים לאחר שהתגבשו העילות בין הצדדים לכל המאוחר בשנת 2004, בעייתיות רבה, אבל בשלב שבו החליט בית המשפט קמא את החלטתו, לא היה בפניו כתב תביעה מתוקן, ואפילו לא היתה בפניו בקשה לתיקון כתב התביעה. למרות זאת, מצא לנכון, במעמד צד אחד, ביום הגשת הבקשה, בניגוד לקצב שבו ניהל את הדיון שבפניו, ליתן צו ארעי המבוסס על עילת תביעה שאינה נתבעת כלל. בכך שגה בית המשפט קמא.

אני דוחה את דברי בית המשפט קמא שמדובר ב"פגמים פרוצדוראליים" שניתן לענות עליהם בפסיקת הוצאות. ראשית, המיון של הפגם לפרוצדוראלי אינו מקובל עלי. מניעת הליכי הוצאה לפועל לביצוע משכון בשל טענה המבוססת על עילה שלא נתבעה ולא התייחסו אליה הצדדים מעולם, לאחר שעל פני הדברים היא התיישנה, היא פגיעה מהותית בזכות הקנין של המערער. כל הכרעה בדבר מימוש המשכון היא הכרעה הנוגעת לזכות הקנין, הן של המערער והן של המשיבים, ו"הקטנתה", כאילו היא ענין פרוצדוראלי אינה במקומה. שנית, קשה להלום את הקביעה שניתן לענות על הפגם בפסיקת הוצאות עם הקביעה הקודמת, שבשל מצבה הכלכלי של המשיבה אין מקום לצווות עליה להפקיד ערובה כתנאי לצו הזמני. בנסיבות אלה, פסיקת הוצאות היא אמירה חלולה שאינה ניתנת לביצוע ממשי, מה עוד שבית המשפט קמא לא פסק הוצאות, למרות אפשרות המענה הזו.

אני דוחה את טענת המשיבים, כאילו משהוגשה על ידם בקשה לתיקון כתב התביעה, לאחר ההחלטה, הערעור מיותר. הערעור נסוב על ההחלטה שניתנה ולא על מה שעשו המשיבים לאחריה. השאלה היא אם ההחלטה מוצדקת או לא, כפי שהיה בפני בית המשפט בעת מתן ההחלטה. הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה אינה אירוע המשנה את המציאות שמן הראוי לשקול אותו בעת הדיון בערעור, למרות שקרה לאחר ההחלטה, כפי שהיה למשל, אילו נפרע החוב, או פונה הנכס.

על כן, בהעדר כתב תביעה מתוקן, ואפילו בקשה לתיקון כתב תביעה, מתן הצו הזמני על ידי בית המשפט קמא ביום 7.10.14 היה בטעות יסודו, ודינו להתבטל. אני מקבל את הערעור ומבטל את החלטת בית משפט השלום בחיפה מיום 7.10.14 על מתן צו מניעה זמני. זו החלטה אחרת, המבטלת את הצו הארעי שניתן ביום 19.8.14.