רע"א 31807-10-15 מינסקי נ' Famewerd Property Partnership

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' הרשם הבכיר ניר נחשון) שניתנה ביום 30.9.2015, במסגרת תא"ק 19449-05-13. בהחלטתו דחה בית המשפט את בקשת המבקש (הנתבע 2 בבית משפט קמא) לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה וכן להארכת המועד להגשת בקשת רשות להתגונן. כפי שיפורט להלן, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות.

רקע

ביום 9.5.2013 הגישה המשיבה 1 כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקש ונגד המשיב 2, ע"ס 50,000 $ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. הטענה בתביעה הייתה שבין המשיבה 1 למשיב 2, נחתם הסכם הלוואה. במסגרתו הלוותה לו המשיבה 2 סך של 50,000 $. המשיב 2 לא קיים את חובתו על פי ההסכם להשיב את הכספים. המבקש נתבע בשל היותו ערב להסכם ההלוואה.

לאחר שלא הוגש כתב הגנה בהליך בבית משפט קמא עד ליום 3.7.2013, הגישה המשיבה 1 בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה. בית משפט קמא ביקש השלמות בנוגע לאישורי המסירה ואלו הוגשו לו. בהמשך לכך נתן בית משפט קמא פסק דין בהיעדר הגנה ביום 27.8.2013, נגד שני הנתבעים (ובהם המבקש-הערב), פסק דין שתוקן בידו לבקשת המשיבה 1 ביום 14.10.2013, בשל טעות סופר שנפלה בפסיקתה שאושרה בפסק הדין. בפסק הדין חויבו הנתבעים לשלם למשיבה 1 סך של 186,850 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד פירעון ההלוואה – 15.2.2013. כמו כן חויבו הנתבעים בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך של 13,787 ₪ והוצאות משפט בסך של 2,336 ש"ח.

ביום 6.7.2015 הגיש המבקש לבית משפט קמא בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדו ובקשה להארכת מועד להתגונן. לטענתו לא נמסר לו כתב התביעה, ולראשונה נודע על ההליך ועל פסק הדין שניתן, בעקבות אזהרה שקיבל במסגרת תיק הוצאה לפועל שנפתח נגדו לשם מימוש פסק הדין. הוא הוסיף וטען בהקשר זה כי לא צורף לבקשה למתן פסק דין אישור מסירה של כתב התביעה אליו, וכי במועד הרלוונטי הוא לא התגורר יותר בכתובת שצוינה בכתבי הבי-דין. כמו כן הוא טען כי יש לתת לו להתגונן בפני התביעה בשלל טענות: כיוון שלטענתו הוא כלל לא חתם על הערבות הנטענת; כיוון שההלוואה נפרעה במלואה; כיוון שהמשיבה 1 לא מיצתה את הליכי הגבייה מהחייב העיקרי; כי חלו שינויים בהסכם ההלוואה המקימים לו זכות לביטול הערבות. עוד נטען, שהמשיבה 1 גרמה לאי מילוי החיוב הנערב או לפקיעת ערובה ולכן הוא פטור מכוח סעיף 6 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967; שהמשיבה 1 לא קיימה את תנאי ס' 24 לחוק הערבות; שהמשיבה לא קיימה את חובת הגילוי הקבועה בס' 22 לחוק הערבות ולכן הוא פטור בהתאם לס' 23 לחוק; וכן שהוא פטור בשל כך שהמשיבה לא הודיע לו על אי החזר ההלוואה במועד הקבוע בס' 26 לחוק.

בתשובה לבקשה לביטול פסק דין ובקשת רשות להתגונן טענה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה. ראשית, היא טענה כי שלחה את התביעה בדואר רשום לכתובתו של המבקש הרשומה במרשם האוכלוסין, שאליה גם הומצאו הפניות מטעם ההוצאה לפועל שהוצגו אישורי מסירה לגביהן. משחזר דבר הדואר, היא המציאה את כתב התביעה לכתובת חנותו של המבקש, והציגה אישור מסירה לכתובת החנות. לגבי פסק הדין נטען כי נעשה ניסיון להמציאו לכתובת מגורי המבקש בהתאם למרשם האוכלוסין באמצעות שליח. לאחר ששלושה ביקורים בנכס לא צלחו, הודבק פסק הדין על דלת ביתו של המבקש. שנית, המשיבה טענה שהמבקש היה מודע להליך. המבקש היה בקשר עם ב"כ המשיבה 1 עוד טרם ההליך בבית משפט קמא וכן במהלכו ולאחריו. להוכחת עניין זה הציגה המשיבה 1 תכתובת בין בא כוחה של המשיבה 1 לנציג המשיבה 1 המתעדת שיחה שנערכה בין המבקש לבא כוח המשיבה 1; אישור על משלוח מייל מבא כוחה של המשיבה 1 למבקש; ותכתובות דואר אלקטרוני ששלח המבקש למשיבה 1, שמהם עולה לטענתה כי הוא היה מודע להליך ובחר שלא להתגונן. שלישית, טענה המשיבה, שמתכתובות אלה עולה שהמשיב מודה כי חתם על הערבויות.

בתשובתו לתשובת המשיבה 1 שב וטען המבקש כי לא התגורר בזמן ההליך בכתובת שצוינה בכתבי הבי-דין, ולהוכחת עניין זה צירף חוזה מכר שלפיו מכר את הנכס בשנת 2010. בהתאם לכך הוא טען שהאמור באישורי המסירה של ההוצאה לפועל אינו יכול להיות נכון, ומכל מקום לטענתו כתב התביעה ופסק הדין לא הומצאו לו. לגבי אישור המסירה לחנות הוא טען כי לא קיבל את המסמכים הנטענים ולא ברור מהאישור מה נמסר. לגבי התכתובות שהוצגו טען המבקש כי הוא מתכחש לאמור בתכתובת ששלח ב"כ המשיבה 1 לנציג המשיבה 1 ואשר הוא כלל לא היה צד לה. לגבי הדואר האלקטרוני שנשלח לו בידי ב"כ המשיבה 1 נטען כי אינו מהווה המצאה כדין ואינו רלוונטי; ולעניין התכתובות ששלח למשיבה 1 נטען כי אינן מעידות על התוכן שהמשיבה 1 מבקשת לקרוא בהן.

החלטת בית משפט קמא

ביום 30.9.15 ניתנה החלטת בית משפט קמא, אשר דחתה את הבקשה. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שלא הוכח לפניו שנפל פגם בהמצאה או שהמבקש לא התגורר בכתובת שצוינה בכתבי הבי-דין. עוד צוין שמהראיות שהוצגו לפניו עולה שהמבקש ידע על ההליך זמן רב לפני הגשת הבקשה לביטול. על כן, משלא התבקשה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין, והמבקש לא פירט את העובדות הקשורות לעניין זה, ואף לא נתן טעם למחדליו להגשת הבקשה במועד - לא מצא בית משפט קמא מקום להיענות לבקשה. בית משפט קמא חייב את המבקש בהוצאות בסך של 1,200 ש"ח. מכאן הבקשה שלפניי.