שחברי נ' הרץ

1.בקשת רשות ערעור על פס"ד של ביהמ"ש לתביעות קטנות בקריות מיום 26.12.17, שניתן בת"ק 14407-12-16 (להלן: פס"ד).

2.המבקש , שהינו עו"ד במקצועו, הגיש לביהמ"ש קמא תביעה כספית על סך 9,744 ₪ כנגד המשיבה. בתביעה נטען כי בשנת 2005 המבקש ייצג את המשיבה בתביעה כספית שהוגשה לביהמ"ש. ביום 15.6.05 ניתן פס"ד בהיעדר הגנה לטובת המשיבה על סך 35,000 ₪; בתוספת החזר אגרה בסך 1,425 ₪, הוצאות משפט בסך 500 ₪ וגם שכ"ט בסך 3,500 ₪ והמע"מ.

3. משלא שולמו הסכומים שנפסקו לטובת המשיבה, אזי המבקש גם פתח תיק הוצל"פ. נטען בתביעה כי המשיבה לא שילמה למבקש שכ"ט לא בגין הגשת התביעה ולא בהליכי הגביה, ואף הגדילה בהגישה לאחרונה לתיק ההוצל"פ בקשה לביטול הייצוג באמצעות המבקש.

4.מכל האמור, המבקש עתר בתביעתו לחיוב המשיבה בתשלום שכ"ט בגין הייצוג בביהמ"ש ובלשכת ההוצאה לפועל. מנגד המשיבה בהגנתה אשרה כי ביטלה את הייצוג במסגרת תיק ההוצל"פ, אם כי הוסיפה כי שלמה סך של 1,500 ₪, בגין פתיחת תיק ההוצל"פ ועד כה, חרף חלוף שנים, לא זכתה לקבל לידיה אף סכום מאת המבקש.

5.ביום 25.12.17 התקיים דיון בפני ביהמ"ש קמא במסגרתו שני הצדדים מסרו את גרסתם, ולמחרת ניתן פס"ד. בסע' 2 לפס"ד ביהמ"ש קמא ציין בזו הלשון: "אין מחלוקת בין הצדדים כי מגיע לתובע את הסכום שנפסק לטובתו בפסק הדין , כשכר טרחה וכך גם את הסכום הפסוק בתיק ההוצאה לפועל"; עם זאת ביהמ"ש קמא, ביחוד משלא הוצג הסכם שכ"ט בכתב, העדיף את גרסת המשיבה לפיה הוסכם כי המבקש יקבל את השכ"ט המגיע לו מהסכומים שיגבה. משום שבפועל כל אשר נגבה הינו סך של 1,361 ₪, שממילא נותר בידי המבקש, אזי לגישת ביהמ"ש קמא התביעה הוגשה טרם זמנה, והוא הורה על דחייתה.

6.למרות שהתביעה הכספית אותה הגיש המבקש נדחתה, ביהמ"ש קמא הוסיף בסע' 7 לפס"ד בקובעו: "ככל והנתבעת תקבל סכומים מהחייב, בין אם במסגרת הליכי הוצאה לפועל או הליכי הפש"ר, הרי שהסכמת הצדדים כי שכר הטרחה יגבה מסכומים אלו, שרירה וקיימת, בניכוי כל הסכומים שכבר התקבלו אצל התובע. אם תקבל הנתבע [כך במקור] כספים כתוצאה מהליכי גבייה, או פש"ר או בכל דרך אחרת, היא מחויבת כלפי התובע לשלם לו את שכר הטרחה שנפסק בבית המשפט ובהוצאה לפועל, מתוך הכספים אותם תקבל. מובן כי הסכומים יועברו לאחר קבלת דו"ח מפורט מהתובע, מהו שכר הטרחה המגיע לו לאחר קיזוז התשלומים שכבר נגבו על ידו, תוך הצגת ראיות מתאימות בדבר התשלומים שגבה ."

7.המבקש אינו משלים עם תוצאה זו והגיש את בקשתו המונחת כעת בפניי. בבקשה נטען, כי התוצאה שנקבעה בפס"ד לא מתיישבת עם הודאת המשיבה ומסקנת ביהמ"ש קמא בדבר זכות המבקש לקבלת שכ"ט בגין עבודתו. עוד הדגיש המבקש, כי בהנחה שסוכם כי השכ"ט יתקבל מהסכומים שהמבקש יגבה, הרי הדבר מותנה בכך שהטיפול נשאר בידי המבקש עצמו. בפועל, כך נטען, ביהמ"ש קמא כפה על המבקש קיומו של הסכם שבוטל עם הפסקת הייצוג.

8.בתשובה המשיבה סומכת את ידיה על פס"ד, והוסיפה כי המבקש אינו זכאי לתשלום משלא גבה מאומה. עוד הסבירה, כי במהלך הדיון ולמרות בקשותיו של ביהמ"ש קמא המבקש לא הציג קבלות להוצאות להן טען.

9.בהיותי ער להלכה לפיה רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות תינתן רק כשמדובר בטעות משפטית או עובדתית גלויה וברורה, או כאשר עסקינן בשאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית שביהמ"ש לתביעות קטנות מרבה לדון בה; אני סבור כי במקרה זה יש ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל.