רע"א 31427-01-15 אלגפאר סדר נ' הארמנית בירושלים

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' פורר), בה"פ 13809-11-14, מיום 15.12.14, בגדרה נדחתה בקשה למתן סעד זמני לעכב הליכי הוצאה לפועל של פינוי המבקשת מדירת מגורים.

רקע

בן זוגה של המבקשת, מר קיוורק אנגליאן ז"ל (להלן: "בן הזוג" או "המנוח"), היה בעל זכות דיור מוגן בנכס בן 6 חדרים ברחוב אררט בירושלים (להלן: "הדירה" או "הנכס"), השייך לפטריארכיה הארמנית בירושלים (להלן: "המשיבה"); זאת, בהתאם להסכם שכירות מוגנת מיום 1.12.1989. אליבא דמבקשת, היא התגוררה בדירה יחד עם בן זוגה החל משנת 2004 ועד לפטירתו ביוני 2014, היא עדיין מתגוררת בדירה, ומכוח מגוריה עמו קמה לה זכות לדיירות מוגנת בדירה בהתאם לסעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר.

בשנת 2008 הגישה המשיבה תביעה לסילוק יד מהדירה נגד בן הזוג, המבקשת ובתה (ת"א (שלום י-ם) 17106/08) (להלן: "התביעה העיקרית" או "התיק העיקרי"). התביעה נגד בן הזוג נדחתה ואילו התביעה נגד המבקשת ובתה התקבלה בהעדר התייצבות. ביום 6.12.10 ניתן פסק דין במסגרתו הורה בית המשפט על סילוק ידה של המבקשת מהדירה.

ביום 21.12.10 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין; הבקשה נמחקה בהסכמה, זאת לאחר שבדיון שהתקיים ביום 11.1.11 הצהירה המשיבה כי לא תפעל לסילוק ידה של המבקשת כל עוד הימצאותה בדירה הינה לשם ביקור או לשם טיפול בבן הזוג. הצהרת המשיבה ניתנה על בסיס כתב ההגנה שהוגש באותו תיק על ידי המבקשת, במסגרתו נטען כי המבקשת אינה דיירת או שוכרת וכי בן הזוג ביקש ממנה לטפל בו.

ביום 10.9.12 הגישה המבקשת, במסגרת התיק העיקרי, בקשה לעיכוב פינוי בגדרה נטען כי המשיבה פועלת בניגוד להחלטה מיום 11.1.11. ביום 14.11.12 דחה בית משפט קמא את בקשת העיכוב ואף הורה כי המבקשת תפנה את הדירה לא יאוחר מיום 28.11.12. על החלטה זו הוגשה בקשה לעיון חוזר, ובהחלטה מיום 28.1.13 נקבע כי המבקשת תורשה להימצא בדירה, ובלבד שהדבר מיועד לטיפול בבן הזוג. בהחלטה הודגש כי אין לפרש ההרשאה כוויתור או כהסכמה מטעם המשיבה לשהות המבקשת בדירה שלא לצורך הטיפול בבן הזוג.

ביום 19.10.14, מספר חודשים לאחר פטירת בן הזוג, הגישה המבקשת בקשה נוספת לעיכוב פינוי במסגרת התיק העיקרי, וטענה כי בינה לבין בן הזוג שררו יחסים של ידועים בציבור ומכוחם היא זכאית לדיירות מוגנת בנכס. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 9.11.14 (כב' השופט ח' יחיא), בגדרה נקבע כי פסק הדין מיום 6.12.10 הינו חלוט ואין לקבל "השגה" על פסק הדין באמצעות הבקשה, וכי טענת המבקשת לפיה היא ובן הזוג מוכרים כידועים בציבור איננה נהירה ואף הועלתה באיחור ניכר שלא בסמוך למותו של בן הזוג, מה גם שהבקשה נעדרת כל תשתית משפטית המצדיקה היעתרות לה.

ביום 6.11.14 הגישה המבקשת לבית משפט קמא את המרצת הפתיחה, בגדרה נתבע סעד הצהרתי על היותה דיירת מוגנת בדירה. בד בבד עם הגשת התובענה החדשה הוגשה בקשה לעיכוב הליכי הפינוי. הבקשה לעיכוב נדחתה ביום 15.12.14. בין השאר, נומקה הדחיה בכך שהיה על המבקשת להעלות את הטענות לזכויותיה בדירה במסגרת התביעה העיקרית, וכי לכאורה היא אינה עומדת בתנאי חוק הגנת הדייר בדבר הסבת זכויות דיירות מוגנת בדירת מגורים, מחמת היות בן הזוג עצמו במעמד של דייר ממשיך בלבד. עוד נקבע, כי לא ניתן להשיג על ההחלטות שניתנו בתיק העיקרי באמצעות הליך עוקף, וכי ככל שהמבקשת סברה שניתן לעכב את פינויה – היה עליה לפעול בדרך של הגשת ערעור על ההחלטה האחרונה שניתנה בתביעת הפינוי. בנוסף נקבע, כי שיקולי היושר נוטים בבירור נגד המבקשת, הואיל והסתירה פרטים מהותיים שהיה עליה להציג בבקשתה, ובכללם: ההחלטות מיום 14.11.12 ומיום 28.1.13, לפיהן הורשתה להימצא בדירה אך ורק לצורך טיפול בבן זוגה; כי כבר נקבע מועד לפינויה מהדירה; כי הגישה בקשה מקבילה לעיכוב פינויה בתיק העיקרי, וכי ניתן צו ארעי. אשר למאזן הנוחות נפסק, כי המשיבה ממילא רשאית לנקוט בהליך בפני רשם ההוצאה לפועל רק לאחר 21 יום מיום מסירת החלטת הרשם למבקשת, כך שאין כל בהילות במתן הצו. לבסוף נפסק, כי בכל מקרה המבקשת לא עמדה בתנאי הסף הנדרשים למתן הסעד הזמני.

מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה