רע"א 30599-04-17 פי.אם.אס טכנולוגיות אילת בע"מ נ' זביידי

לפני בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' הרשמת הבכירה ר. ג'באלי) מיום 18.3.17, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת להעברת הדיון בתיק לבית משפט השלום בתל אביב.

הטעם לדחיית הבקשה הוא כי טענת המבקשת לא הועלתה במסגרת התנגדותה לביצוע השטר בחודש יוני 2016, אלא בחודש פברואר 2017, בפתח הדיון אשר נקבע בהתנגדות לביצוע השטר.

משעה שהטענה לא נטענה בהזדמנות הראשונה, דחה בית המשפט את הבקשה.

על החלטה זו מלינה המבקשת. לטענתה, השטרות הוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בשיהוי כבד של למעלה משש שנים ובשל כך, במועד בו הוגשה התנגדותה לביצועם, לא היו בידיה מסמכים שונים רלוונטיים, בין היתר, אותו הסכם אשר בו קבועה תניית השיפוט עליה היא נסמכת בבקשתה להעברת הדיון. המבקשת הלינה על ההחלטה הקצרה אשר ניתנה בבקשה, זאת, בין היתר, מבלי שניתנה התייחסות לטענת השיהוי מצד המשיב ולטענתה כי ההסכם הרלוונטי לא היה בידיה. כמו כן, טענה המבקשת כי המועד הראשון להעלאת הטענה הוא, למעשה, לאחר שהתנגדותה הועברה לדיון בבית המשפט, כאשר טרם החל הדיון בתיק גופו.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה מצאתי, כי הבקשה אינה צריכה תשובה, ולכן תידחה על אתר, בגדרה של תקנה 406 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

על בעל דין המבקש לטעון כנגד סמכותו המקומית של בית המשפט, להעלות את טענתו בהזדמנות הראשונה. מהי ה"הזדמנות הראשונה"? זו נקבעת על פי נסיבות ההליך ולא רק על פי אופי הכתב אשר הוגש וכתלות בשאלה האם הוגשו כתבים קודמים (ראו הדברים האמורים בע"א (י-ם) 1076/96 דורנט (1991) ישראל בע"מ נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, אשר הובאו גם במסגרת הדיון ברע"א 8024/06‏‏Dolphin Maritime Ltd ‎ נ' קרוז וורלד דיזנהויז בע"מ (28.5.07) אשר עסק בעיכוב הליך לצורך העברה לבוררות).

הסיבה בעטיה נדחתה בקשת המבקשת להעברת הדיון, היא כי לא העלתה את טענתה בהזדמנות הראשונה, היא התנגדותה לביצוע השטר. לא מצאתי להתערב בהחלטה זו.

עסקינן בתביעה שטרית ומקובלת עלי העמדה כי ההזדמנות הראשונה להעלאת טענה הנוגעת לסמכות מקומית, היא עם הגשת ההתנגדות לביצוע השטר, שהרי ככל שזו מתקבלת, מהווה התצהיר התומך אותה כתב הגנה. לא זו אף זו, תקנה 108 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם – 1979, מורה לרשם ההוצאה לפועל להעביר את הדיון בהתנגדות לבית המשפט המוסמך. ככל שיש למבקש ההתנגדות טענה הנוגעת לסמכות המקומית, ודאי כאשר מדובר בטענה להסכם שיפוט, מתחייב כי זו תועלה כבר בשלב בו מוגשת ההתנגדות, על מנת לאפשר לרשם ההוצאה לפועל להעביר את התיק לבית המשפט המוסמך.

יוצא כי ההתנגדות לביצוע שטר היא, למעשה, ההזדמנות הראשונה שבה בעל דין טוען כנגד התביעה ומכאן שההתנגדות צריכה להתייחס לכל טענה וטענה של בעל הדין, כאלו שמוצא היה לנכון להעלות במסגרת כתב הגנה, לו יכול היה להגיש כתב הגנה מיד, בלי להידרש לרשות בית המשפט. כלומר, לו סברה המבקשת כי הסמכות המקומית נתונה לבית משפט אחר, צריכה היתה להעלות את הטענה במסגרת התנגדותה, על מנת שזו כבר תועבר לבית המשפט המוסמך.

מעבר לכך, בענייננו, נכנס כבר בית המשפט קמא למחלוקת גופה, זאת במהלך הדיון שהתקיים ביום 9.2.17 וגם מן הטעם הזה, אין מקום להתיר בשלב מאוחר יותר, העלאת טענה להעדר סמכות מקומית.

המבקשת טענה, אמנם, כי לא היו בידיה המסמכים הרלוונטים ועל כן לא העלתה את הטענה כבר בראשית ההליך, אולם לא מצאתי כי יש בטענה זו כדי לשנות מן ההחלטה אשר ניתנה בבית המשפט קמא. עיון בהסכם הרלוונטי מלמד כי המדובר בהסכם אשר הוכן על ידי המבקשת דווקא, שהרי פרטיה מודפסים בגוף ההסכם ואילו פרטי המשיב מולאו בכתב יד, כלומר עסקינן בהסכם אשר לכל הפחות לתוכנו, היה על המבקשת להיות מודעת. ודאי שצריכה היתה לפעול לאיתורו קודם להגשת התנגדותה. יתרה מכך, כ- 8 חודשים חלפו ממועד הגשת ההתנגדות ועד לדיון בה ובכל אותה תקופה, לא טרחה המבקשת לפעול להגיש בקשה לתיקון ההתנגדות באמצעות העלאת הטענה כאמור.

מכאן, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת כב' הרשמת הבכירה ועל כן, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.