רע"א 30105-04-15 עאדל ואח' נ' זיאד ואח'

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת מ' פורר), בת"א 2366-11-14, מיום 13.3.15, בגדרה נדחתה בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיב 1 (להלן: "המשיב") לעשות כל שימוש במכתב ההרשאה לצורך קבלת היתר בנייה על המקרקעין הידועים כגוש 29987, חלקה 63 (להלן: "המקרקעין"), לרבות המשך טיפול בבקשה להיתר בניה מס' 0210.02/1999 ותב"ע 11190 עד להכרעה בתובענה העיקרית.

רקע

כעולה מהבקשה ומנספחיה, המבקש 3 (להלן: "המבקש") רשום כבעלים של חלקת המקרקעין הנמצאת בשכונת ראס אלעמוד בירושלים. המקרקעין רשומים על שם המבקש, ביחד ובמשותף עם סבם של המבקשים 2-1, בין היתר גם בספרי מס רכוש. בפועל, מתגוררות 3 משפחות על המקרקעין, באופן שבו המבקשים 2-1 מחזיקים ביחד במחצית מן המקרקעין ואילו המשיב והמבקש מחזיקים כל אחד ב-1/4 מהמקרקעין, כך ש-3/4 מהמקרקעין מוחזקים בידי המבקשים ואילו יתרת המקרקעין בחזקתו הבלעדית של המשיב.

בבקשה נטען, כי המשיב פנה אל המבקשים וביקש להקים על המקרקעין פרויקט מגורים, כך שכל הצדדים ייהנו מהפרויקט שיוקם.

לשם כך, ביקש המשיב מהמבקש (בהיותו הבעלים הרשומים של המקרקעין), כי האחרון יחתום לו על כתב הרשאה לצורך הגשת בקשה לקבלת היתר בניה. בשנת 2011 חתם המבקש על אישור, לפיו הוא נותן למשיב הרשאה מלאה, מוחלטת ובלתי חוזרת לפתוח תיקי רישוי בחלקה שבנדון, ובין היתר, על שמותיהם של המפורטים באותו אישור (להלן: "כתב ההרשאה"), אלא שלטענתם, המשיב ניצל את כתב ההרשאה והחל להגיש תכניות אשר משרתות את האינטרסים הבלעדיים שלו, פעל בניגוד לאינטרסים של המבקשים ואף חרג מכתב ההרשאה בקדמו תכניות שלא נכללו בכתב ההרשאה, ובכלל זה קידום היתר בניה.

ביום 5.12.13 הגיש המבקש לועדה המקומית לתכנון ובניה התנגדות לאישור תכנית, אלא שזו נדחתה מן הטעם שהבקשה להיתר תואמת תכנית תכנונית ואין מחלוקת שלמשיב תימוכין קנייניים להגישה.

עקב כך, הגישו המבקשים ביום 2.11.14 לבית משפט קמא תובענה לקבלת צו מניעה קבוע, אליה צורפה "בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני".

המבקשים טענו בבית משפט קמא, כי הבקשה שהגיש המשיב פוגעת בזכויות הקנייניות שלהם, לרבות באחוזי הבניה, הואיל והם בעלים במשותף במקרקעין ואילו המשיב מחזיק רק בחלק קטן בלבד, וכי המשיב חרג מכתב ההרשאה, אשר התיר לו לפתוח תיקי רישוי בלבד ולא לקדם היתר בניה.

המשיב טען מנגד, כי החל משנת 1997 התגורר המבקש בדירה ללא היתר במקרקעין ובמסגרת הליכי היתר בניה פתח המבקש בקשת היתר בניה מס' 210/1999, הוסיף את מספר הזיהוי שלו ליד שמות שני הסבים וחתם על הצהרת בעלות. לטענתו, בשנת 2005 החליטו הצדדים לנקוט בהליך תכנוני שיפריד את מגרשיהם ויגדיל את אחוזי הבניה של כל מבנה. בשנת 2009 אושרה תב"ע 11190 וכללה חלוקת המקרקעין לשלושה מתחמים נפרדים. מאחר שכל צד התכוון לפעול בנפרד ממשנהו, הוסכם כי המבקש, שנרשם כבעלים, יחתום על כתב ההרשאה לטובת המשיב. ביום 31.3.11, החל המבקש בהליך הוצאת היתר בניה עבור בניינו אולם משלא עלה בידו לשלם את היטל ההשבחה, בוטלה הוראת החיוב והעירייה ראתה בו כמי שלא מבקש לממש את זכויותיו. אף המבקשים 2-1 בחרו שלא לנקוט בהליך מימוש זכויותיהם על פי התב"ע המאושרת ואילו המשיב הגיש בקשה להיתר בחלקו 210.2/1999. בהקשר זה טען, כי משראה המבקש כי אחיו, הלוא הוא המשיב, מתקדם בהליך התכנוני שלו ואילו הוא אינו מצליח לגייס כספי היטל ההשבחה עבור בקשת ההיתר שלו, התחיל להפעיל לחץ על המשיב שישלם לו כסף אחרת ידאג לסרבל לו את הליך הוצאת ההיתר ולראייה הפנה לתכתובת ששלח אליו במסרונים וכן להחלטת ועדת התכנון הדוחה את התנגדות המבקש.