רע"א 30031-09-14 חברת ביצורית בע"מ נ' נאטור ואח'

זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בקריות (סגן הנשיא השופט ערן נווה) מיום 26.6.14, לפיה דחה את בקשת המבקשת לדחיית התביעה נגדה על הסף, מן הטעם שהיא חוסה בחסינות עובד רשות ציבורית, לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין. המשיבה 1, וגם המשיבה 2, שהגישו תגובתן במועד, מתנגדות לבקשה.

בית המשפט קמא דחה את הבקשה, מן הטעם שגרסתה העובדתית של התובעת, המשיבה 2, היא שלעובדי המבקשת היתה כוונה לפגוע בה, והוכחת ובחינת התנאי הזה מחייבת שמיעת ראיות, ועל כן, אין זה ראוי לסלק את התביעה על הסף, אלא לדון בכך לאחר שמיעת ראיות. זאת, לאור העובדה שהוראת החסינות לפי סעיף 7א לא תחול על מעשה שנעשה ביודעין מתוך כוונה לפגוע. על כך טוענת המבקשת, ששגה בית המשפט קמא שדחה את ההכרעה לסוף ההליך, שכן לפי ע"א 1649/09 פלקסר נ' מדינת ישראל, תכלית הוראת החסינות היא שתימנע מהעובד הזכאי לחסינות גם הטירחה שבניהול ההליך, ולא רק החשש מהטלת אחריות בסופו. על כן נקבע בסעיף 7ג (ג) שעל בית המשפט להחליט בבקשת העובד לאלתר. לפי אותו פסק דין, יש לקיים "הליך זוטא" שבו תיבחן כוונת העובד, שנטען על ידי התובעת שהיא מחריגה אותו מהחסינות, ובסופו להחליט אם החסינות חלה.

בית המשפט קמא פסק לפי החריג לחסינות, שאת בירורו סבר שיש לדחות עד להליך גופו. בכך שגה בית המשפט. כמצוות פ"ד פלקסר, היה עליו לשמוע ראיות ולהכריע בכוונה הנטענת לאלתר. ואולם, החלטתו של בית המשפט קמא לדחות את הבקשה מוצדקת מטעם אחר, שבו לא הכריע בית המשפט קמא, למרות הטענות שבפניו. אין צורך לדון בחריג לחסינות, מקום שבו המבקשת כלל לא נכנסת תחת כנפי החסינות, משם שאינה "עובד רשות ציבורית", כהגדרתו בפקודת הנזיקין.

בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], נקבעה הגדרת "עובד רשות ציבורית" - לרבות אורגן של רשות ציבורית וכל אדם הממלא מטעם הרשות הציבורית תפקיד ציבורי על פי חיקוק, ולמעט בעל חוזה כמשמעותו בסעיף 15. אין ספק שהמבקשת אינה עובדת שכירה של המשיבה 2, ואינה אורגן שלה. השאלה היא אם היא ממלאת מטעם הרשות הציבורית תפקיד ציבורי על פי דין, או שהיא "בעל חוזה". המבקשת, העוסקת בגביית חובות עבור המשיבה 2, לא הגישה לבית המשפט במסגרת בקשתה את החוזה שלפיו נשכרה לעבודה, אך החוזה הוגש על ידי המשיבה 1 וגם על ידי המשיבה 2. אני דוחה את טענת המבקשת שהמשיבות לא היו רשאיות להגיש לראשונה את החוזה בהליך זה, הן משום שגם היא עצמה הגישה מסמכים נוספים שלא הוגשו בערכאה הקודמת, מבלי שטרחה לבקשה היתר לכך, והן משום שהנטל היה עליה להגיש את החוזה כבר בערכאה הקודמת.

לפי החוזה, הוגדרה המבקשת כ"קבלן", הנותן שירותי גביה. הוסכם במפורש בסעיף 10.1 שהיא אינה "עובד". נקבע בסעיף 1.4, שהקבלן מצהיר ומאשר, כי ידוע לו כי ביצוע השירותים על ידו אינו כולל ביצוע פעולות שלטוניות, ופעולות אלה תבוצענה רק על ידי נציגי הרשות המזמינה המוסמכים לכך. כלומר, המבקשת לא קיבלה על עצמה בחוזה ביצוע תפקיד ציבורי. כמו כן, המבקשת קיבלה על עצמה בסעיף 5.1 לפצות נישומים בשל כל נזק שיגרם ממתן שירותי הגביה או מעשה או מחדל של הקבלן או נציגיו, ומכאן שסברה והסכימה ששירותי הגביה שהיא נותנת, לא עתידים להיות חסינים מתביעה לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין. לפי החוזה, שנקבע בו שהוא משקף את כל היחסים המשפטיים שבין המבקשת למשיבה 2, המבקשת אינה ממלאת עבור המשיבה 2 תפקיד ציבורי על פי דין.

המבקשת צירפה לטיעון הנוסף שלה "נוהל העסקת חברות גביה". מבלי לעסוק בשלה אם נוהל זה משקף את היחסים המשפטיים שבין המשיבה 2 למבקשת, נקבע בנוהל, שהחברה תפעל לפי נוהל מפורט שיקבע על ידי גזבר הרשות ויתייחס לכל הפעולות שאותן תבצע החברה, וכל הפעלת אמצעי גביה נגד חייבים, לבד ממשלוח התרעה ראשונית על חוב שלא שולם, תהיה טעונה החלטה פרטנית של גזבר הרשות. מעמדה של המבקשת הוא איפוא אך ורק מעמד של מבצע פיזי של ההחלטות המתקבלות על ידי גזבר הרשות. כך עולה גם מ"פרוטוקול קביעת מדיניות גביה שנערך בין המבקשת למשיבה 2 ביום 14.3.06, ולפיו גזבר העיריה ומנהל לשכת ראש העיר מוסמכים לתת הוראות והנחיות שוטפות בכל דבר וענין הנוגע לתחום הגבייה (סעיף 11), וכל צווי האכיפה יחתמו במרוכז ויאושרו לביצוע על ידי ראש הרשות, והמבקשת לא תהא רשאית לבצעם אלא בהוראת ראש הרשות, ובכפוף לחוזה, לנספחים, לפרוטוקול ולכל דין (סעיף 15). גם מסמכים אלה מלמדים, שלא נמסרו למבקשת תפקידים ציבוריים, אלא רק ביצוע פיזי של התפקיד הציבורי של המשיבה 2. כשם שהדוור המוסר לחייב את מכתב ההתראה אינו עובד הרשות הציבורית הממלא "תפקיד ציבורי על פי דין" (אם כי הוא עשוי להיות עובד המדינה), כך גם מי שמבצע עיקול שעליו הורה הממונה לפי פקודת המסים (גביה) או לפי פקודת העיריות, אינו ממלא "תפקיד ציבורי על פי דין".

אחד מעובדי המבקשת, מר עידו עמית, הוסמך על ידי המשיבה 2 כגובה מס לפי פקודת המסים (גביה), והוא שביצע כנראה את העיקול נשוא הדיון. ואולם, מר עידו עמית, שקיבל מינוי אישי להיות גובה מס, דהיינו למלא תפקיד ציבורי על פי דין, לא נתבע בתביעה זו. מי שנתבע היא המבקשת. אני דוחה את טענת המבקשת, שלפי סעיף 15 לפקודת הנזיקין, היא אינה "מעביד" ואינה חייבת במעשיו של מר עמית, ולכן יש לסלק את התביעה נגדה על הסף, משום שמבקשה לסילוק על הסף פי תקנה 15 לא הוגשה על ידי המבקשת ולא נטענה ולא הוכרעה.

על כן, מכיוון שהמבקשת אינה "עובד רשות ציבורית", היא אינה נהנית מחסינות לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין, ולכן, הגם שלא מטעמו של בית המשפט קמא, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור על ההחלטה לדחות את הבקשה לסילוק על הסף מן הטעם שהמבקשת היא "עובד רשות ציבורית".

המבקשת תשלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות ההליך בסך 3,540 ₪. המזכירות תחלק את העירבון שהופקד מחצה על מחצה בין המשיבות.