רע"א 2983/15 אלעד בוסקילה ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל - מחוז תל אביב

1. בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 27.4.2015 (ע"א 32264-04-15, השופטת י' שבח). בהחלטה זו נדחתה בקשה שהגישו המבקשים לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט השלום בהרצליה מיום 8.3.2015 (ת"א 54046-02-13, השופטת ל' ביבי-ממן).

2. המבקשים מחזיקים בבית (להלן: המבנה) הבנוי על מקרקעין בשכונת נוף ים הרצליה (להלן: המקרקעין). אין חולק כי מדינת ישראל רשומה כבעלים של המקרקעין וכי הם מנוהלים על ידי רשות מקרקעי ישראל (להלן: המשיבה). כן אין חולק כי למבקשים אין זכויות רשומות במקרקעין.

3. בביקור במקום אשר נערך על-ידי נציגי המשיבה ביום 2.9.2012 התברר למשיבה כי המבקשים פלשו למקרקעין והקימו עליהם את המבנה, אשר באותה עת היה לקראת סיום בנייתו. בהמשך לכך, ביום 20.9.2012 שלחה המשיבה למבקשים התראה לפינוי המקרקעין, ובכלל זה לפינוי המבנה, תוך 7 ימים. משלא פונו המקרקעין, הוציאה המשיבה ביום 19.11.2012 צו פינוי למקרקעין (להלן: צו הפינוי) מכוח סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981 (להלן: חוק מקרקעי ציבור), הקובע כך:

"תפס אדם מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לענין הזכויות במקרקעי הציבור ולאחר שנתן לתופס הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו, כי תפיסתם היתה שלא כדין, רשאי הממונה, בתוך שישה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה, לתת צו בחתימת ידו, הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו (להלן – מועד הסילוק והפינוי), ובלבד שהמועד האמור לא יקדם מתום שלושים ימים מיום מסירת הצו".

4. מצדם, ביום 27.2.2013 המבקשים הגישו תביעה לבית המשפט השלום למתן סעד הצהרתי המורה כי הם מחזיקים במבנה כדין וכי המשיבה מנועה מהוצאת צו המורה על פינויים מהמבנה או על הריסתו. בית המשפט השלום הורה על צו מניעה זמני המונע את סילוקם של המבקשים מהמבנה עד להכרעה בתביעה שהגישו.

5. בסופו של יום, בית משפט השלום דחה את תביעת המבקשים בקבעו כי צו הפינוי הוצא על-ידי המשיבה כדין. בית משפט השלום קבע כי אין חולק ששלושת התנאים הראשונים להוצאתו של צו פינוי מכוח סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור התקיימו בעניינם של המבקשים – המבקשים תפסו את המקרקעין; המקרקעין הם מקרקעי ציבור; ותפיסתם הייתה שלא כדין. בית משפט השלום קבע כי השאלה המרכזית העומדת לדיון בפניו היא מהו המועד שבו התחילו המבקשים להחזיק במקרקעין. לאחר שבחן בהרחבה את חומר הראיות ואת עדויות הצדדים, בית משפט השלום קבע כי המבקשים תפסו חזקה במקרקעין לראשונה במועד הסמוך לחודש ספטמבר 2012, היינו פחות משישה חודשים קודם להוצאת צו הפינוי, ועל כן התקיים גם תנאי זה כנדרש לפי סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור. בית משפט השלום מצא את העדים מטעם המבקשים כלא מהימנים וקבע כי המבקשים חדלו מהבאת ראיות ומסמכים אשר לכאורה היו תחת ידם כדי להוכיח את טענותיהם. לעומת זאת, בית משפט השלום מצא את העדה מטעם המשיבה כמהימנה, ואף הסתמך על צילומי אויר שמהם עולה כי משנת 2000 ועד לשנת 2011 לא היה כל מבנה במקרקעין.

6. ביום 20.4.2015 המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. בערעור טוענים המבקשים, בעיקרו של דבר, כי התנאים להוצאת צו פינוי מכוח סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור לא התקיימו בעניינם, שכן הם תפסו חזקה במקרקעין כבר בשנת 2001, בידיעת המשיבה. בהקשר לכך המבקשים תוקפים את ניתוח העדויות והראיות על-ידי בית משפט השלום. עוד טוענים המבקשים כי על-פי הממצאים והעדויות יש לראותם כבני-רשות במקרקעין, וכי שיקולי צדק תומכים בכך שיוארך תוקפו של הרישיון שקיבלו.

7. בד בבד עם הגשת הערעור הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן בבית המשפט שלום. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם ביצועו של צו הפינוי בטרם הוכרע הערעור שבפניו עלול לגרום למצב בלתי הפיך, אך הוסיף ועמד על כך שהמבקשים לא עברו את "משוכת סיכויי הערעור". להשלמת התמונה, יצוין כי בהחלטתו מיום 29.4.2015 דחה בית המשפט המחוזי בקשה נוספת שהגישו המבקשים לעיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן בבית משפט השלום.          

8. המבקשים הגישו את בקשת רשות הערעור שבפני על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ובד בבד הגישו בקשה למתן סעד זמני לעיכוב הביצוע של צו הפינוי עד להחלטה בבקשת רשות הערעור.