רע"א 29360-01-16 בוקריס נ' ס. הזימה מוצרי תעשיה בע"מ

1.זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו (השופט הבכיר ג'מיל נאסר) מיום 7.1.16, לפיה דחה את בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני המורה למשיבה להמנע מביצוע עבודות חפירה או בנייה או כל עבודה אחרת בתת חלקה מספר 1+2 מחלקה 66 בגוש 18166, ברחוב הרצל 22 בנהריה, עד להכרעה בתביעה העיקרית. המשיבה מתנגדת לבקשה.

2. הכלל הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטות בצווים זמניים שניתנו על ידי הערכאה הדיונית. במקרה זה, לא נשמעו ראיות בבקשה לסעד זמני, אך הגיון הכלל הזה אינו משום שהערכאה הדיונית שומעת ראיות. זה הכלל גם כאשר ההחלטה בסעד הזמני ניתנת ללא שמיעת ראיות. מתן הצו הזמני עד להכרעה בתביעה מסור בעיקרון לשיקול הדעת של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטה זו, בדרך כלל (רע"א 1864/13, אשכנזי נ' דרור החזקות; רע"א 4307/13 גאון נדל"ן נ' גבעות חן; רע"א 2905/15 שוורץ נ' צביון). כבר עתה אומר, שבענין זה אין הצדקה לחרוג מכלל זה וליתן רשות ערעור על ההלטה הדוחה בקשה לסעד זמני.

3. המבקש הקדיש טענות רבות להליכים בפני הועדות לתכנון ובניה (והגיע אף לטענה שתוכנית המדידה שהגישה המשיבה לועדה המקומית אינה נכונה), שלא קיבלו את עמדתו במלואה. טענות אלה אינן רלבנטיות לבקשה לסעד זמני, ובדין טען המבקש במקום אחר, שהן נמצאות במישור אחר מאשר הטענות הקנייניות, הפתוחות בפני המבקש בהליכים בבית המשפט האזרחי. למעשה, הודה ב"כ המבקש בכך שתקיפת החלטות אלה צריכה להיעשות בערכאה אחרת, כנראה בית המשפט לעניינים מינהליים, וכך יש להבין את דבריו של בית המשפט קמא בענין זה (עמ' 16 שורה 7).

4. למרות זאת, שב המבקש וטוען על פי החלטות הועדה לתכנון ולבניה. אכן, רשות התכנון קבעה, שלאחר מתן ההיתר יש לקבל הסכמה מראש של כל בעלי הדירות מכוח סעיף 5א לחוק החיזוק. קביעה זו אינה ולא כלום. אם יש צורך בהסכמה מכוח חוק החיזוק, גם אם רשות התכנון לא היתה אומרת זאת, היה צורך בהסכמה. אם אין צורך בהסכמה, אין לרשות התכנון כל סמכות להוסיף לחוק החיזוק תנאים. השאלה היא אם התנאים שנקבעו בחוק החיזוק קויימו, אם לאו, ולא אם הקביעה של רשות התכנון קויימה.

5.אני דוחה את טענת המבקש, בניגוד לקביעת הערכאה הדיונית, שהוכיח את זכויותיו הקנייניות במגרש. חלקות משנה 1-2 הם בבעלות המשיבה, וקודם להפקעה על ידי העירייה היו 76.8% מהמקרקעין. חלקה 3, שבה מתגורר המבקש, היא בבעלות בן עמי נח, בוכריס אברהם ובוכריס גדליה. המבקש לא הוכיח שלו יש איזושהי זכות קניינית. הוא לא צירף שום מסמך ולא טען שרכש את הזכות בדרך כלשהי. כל שטען הוא שהוא מתגורר בדירה שאינה רשומה על שמו מזה 30 שנה, ולא הציג כל התחייבות להעביר אליו את הבעלות. דהיינו, למבקש לפי טענתו, החזקה במקרקעין מזה 30 שנה. החזקה אינה זכות קניינית. אני דוחה את טענת ב"כ המבקש, כאילו משום שהבעלות לפי חוק המקרקעין מקנה החזקה, הרי ההיפך גם כן נכון והחזקה מקנה בעלות. העובדה שהמבקש לא הוכיח אף לכאורה זכויות קנייניות אינה אומרת שאין לו זכויות בכלל, למשל זכויות בעוולת מיטרד וכדומה. היא אומרת שאין לו זכויות קנייניות.

6.להסיר ספק, על פי חוק המקרקעין, נתונה למחזיק הזכות למנוע הסגת גבול. מדברי המבקש בחקירתו בקשר לצו זמני בהליכי הערעור עלה, שהוא טוען היום להסגת גבול של המשיבה, אך למרות שידע על טענה זו עוד לפני הגשת הבקשה לצו מניעה בפני בית המשפט קמא, הגיש חוות דעת לפיה ההיפך הוא הנכון, והוא עצמו פלש לתוך שטחה של המשיבה. על פי הראיות שבפני הערכאה הדיונית, המשיבה לא הסיגה את גבולו של המבקש.

7.המבקש טען כי בית המשפט קמא טעה כשביסס את החלטתו על הסכם הבית המשותף משנת 62', המקנה לכל אחד מבעלי היחידות במקרקעין זכות להרוס את ביתו ולבנות כרצונו בכפוף להיתר בנייה. אני דוחה את טענת המבקש כאילו ההסכם אינו מחייב את המבקש. אין המבקש יכול לקבל יותר זכויות מהבעלים במקרקעין. בעל המקרקעין זכאי לזכויות ביחידה שלו בבית המשותף בכפוף לאמור בתקנון הבית המשותף. חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), תשס"ח-2008 דרש הסכמה של כל בעלי היחידות לבנייה של בעל יחידה במקרקעין. אין זו שגיאה מצידו של בית המשפט קמא שנתן את החלטתו בסעד הזמני מתוך הנחה שתקנון הבית המשותף המחייב את הצדדים קבע הסכמה הדדית לבנייה, לכל בנייה, לרבות בנייה לפי חוק החיזוק, בתנאי שניתן היתר בנייה כדין. אין זו שגיאה שבית המשפט קמא נתן את החלטתו בצו הזמני, על בסיס ההנחה שאין צורך בהסכמה חדשה, לאחר הגשת בקשה להיתר בנייה, אלא ניתן להסתמך על הסכמה הכלולה בתקנון הבית המשותף.

8.טענת המבקש בהקשר זה, שבכל בית יש תקנון בית משותף, ולמרות זאת חוק החיזוק דורש הסכמה מראש, שממנה משתמע כאילו חוק החיזוק דורש הסכמה נוספת תוך התעלמות מתקנון הבית המשותף, היא טענת שווא. לא בכל תקנון בית משותף כלולה הסכמה של הדיירים, כפי שכלולה בתקנון הנדון, לפיה "כל הבעלים הרשומים של כל יחידה יכול להרוס את היחידה שרשומה בשמותיהם ולהקים בניינים חדשים...כל הבעלים הרשומים של כל יחידה יכול להקים על היחידה הרשומה בשמו קומות נוספות... כל אחד מהבעלים הרשומים רשאי להוסיף לבניינו בניינים נוספים". יחידות 1-2 הן בנין נפרד מיחידה 3, שבעליה נתנו בתקנון הסכמתם לבניה המבוקשת ביחידות 1-2.

9. המבקש טען בפני, שהבניה לפי היתר הבניה שניתן נוגסת בשטח ברוחב של 1 מ"ר לכל אורך החזית הדרומית השמור לצורך הנחת תשתיות ותחזוקת הבית. טענה זו לא נטענה על ידי המבקש בפני בית המשפט קמא – לא בכתב ולא בעל פה. כל שנטען הוא לגבי השימוש בכביש הגישה, המשותף ליחידה 3 וליחידה 2, ולכך שהמשיבה ביקשה לנצל את כביש הגישה לבנין שהיא מקימה. כלומר, הטענה של המבקש היא שהמשיבה זכאית להשתמש בכביש זה, אלא שהיא עומדת להשתמש בו יותר מהצפוי. צדק בית המשפט קמא שלא נתן בגין טענה זו צו מניעה זמני. אציין, כי הטענה הנטענת עתה הופיעה בחוות דעתו של מר משה וידר, שאינו מודד אלא הנדסאי בניה.