רע"א 2881/15 ברוך קנפלר נ' מיכאל אברהם ואח'

בשם המבקש:                        בעצמו

           לפנַי שתי בקשות ערעור המופנות כלפי שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בירושלים. הבקשה ברע"א 2912/15 עניינה בהחלטת בית המשפט (סגן הנשיא י' צבן) בהפ"ב 11405-02-15 מיום 29.3.2015, במסגרתה נדחתה בקשתו של ברוך ישככר קנפלר (להלן: המבקש) למינוי מנהל זמני להקדש (להלן: ההחלטה הראשונה). הבקשה ברע"א 2881/15 עניינה בהחלטת בית המשפט (השופט מ' י' הכהן) בהפ"ב 44381-04-14 מיום 1.4.2015, במסגרתה נדחתה בקשתו של המבקש למן צו לפי פקודת בזיון בית משפט (להלן: ההחלטה השניה).

רקע

1. בשנת 1952 החליט בית הדין הדתי בירושלים לרשום הקדש הכולל את ביתהכנסת "באר שבע" בשכונת בית ישראל בירושלים (להלן: ההקדש אובית הכנסת) ולמנות את וועד שכונת בית ישראל כאפוטרופוס על ההקדש. עוד נקבע כי בהיעדר ועד שכונתי, יוכל בית הדין של הרבנות הראשית לירושלים למנות אפוטרופוסים להקדש. בהחלטתו מיום 3.12.2002 מינה בית הדין הרבני האזורי בירושלים את המשיבים 5-1 כנאמנים להקדש. בחלוף השנים נתגלעה מחלוקת בין המבקש, הנמנה על חסידי ברסלב, לבין המשיבים 5-1, סביב השימוש בבית הכנסת. במסגרת הסכסוך, ביקש המבקש, בין היתר, לעשות שימוש בשעות הערב באולם אירועים קטן המצוי בחצר בית הכנסת, בכפוף לתשלום דמי שכירות חודשיים. אולם, בשלב מסוים הפסיק המבקש לשלם דמי שכירות והחל, יחד עם נוספים הנמנים על חסידי ברסלב, להשתלט בהדרגה על בית הכנסת, לעתים תוך שימוש באלימות. בעקבות זאת, פנו המשיבים 5-1 לבית הדין של העדה החרדית בירושלים, שהעביר את הסכסוך בהסכמת הצדדים לבוררות זבל"א. ביום 3.6.2013 קבעו הבוררים כי עד להחלטה אחרת, היחידים הרשאים להיכנס לבית הכנסת הם אך ורק מי שמקבל רשות בכתב מנאמני ההקדש. באותו יום הגישו הנאמנים 5-1 לבית המשפט המחוזי המרצת פתיחה נגד בני משפחתו של המבקש, בה עתרו למתן צו הצהרתי שיכריז על סמכותם לעשות מנהג בעלים בכל נכסי ההקדש. ביום 4.6.2013 הגיש המבקש בקשה לביטול החלטת הבוררים מן הטעם שמדובר בסעד זמני אשר חדל להתקיים עם סיומה של הבוררות. בתחילת שנת 2014 עתרו אביו ואחיו של המבקש לבית הדין הרבני האזורי בבקשה כי ימנה נאמן להקדש ובנוסף כי ימנה רואה חשבון לצורך חקירת התנהלותם של המשיבים 5-1. בהחלטתו מיום 1.5.2014 אישר בית הדין את מינוי המשיבים 5-1 לנאמני ההקדש והורה להם "לעשות ככל הנדרש לסילוק המבקשים ו/או מי מטעם חבורת ברסלב ו/או כל מי שמפריע לניהול ושימוש נכסי ההקדש". ביום 13.5.2014 קבע בית המשפט (השופט כ' מוסק) כי הסמכות לדון בענייני ההקדש ובמינוי נאמנים נתונה בידי בית הדין הרבני, וכי בשלב זה על הצדדים לכבד את החלטות בין הדין ככתבן וכלשונן. לעניין שאלת סמכותו של בית הדין הרבני לאשר פעולות נאמנים הנוגעות לצדדים שלישיים, נקבע דיון ליום 1.7.2015. ביום 11.9.2014, נעתר בית הדין הרבני האזורי לבקשת המשיבים 5-1 ומינה את המשיבים 8-6 לשמש כנאמנים לבית הכנסת. ערעור על החלטה זו הוגש לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, ודיון בערעור נקבע ליום 1.6.2015. ביום 4.2.2015 פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה למנות מנהל זמני להקדש – היא הבקשה מושא ההחלטה הראשונה. ביום 12.2.2015 הורה בית הדין האזורי בירושלים לכלל הנאמנים לפעול לסגירת בית הכנסת עד לתום ההליכים המשפטיים, על מנת לוודא שלא ישתלטו עליו גורמים זרים. בהחלטתו מיום 8.3.2015 קיבל בית המשפט את בקשתו של המבקש מיום 4.6.2013 וביטל את החלטת הבוררים מיום 3.6.2013. משבוטלה החלטת הבוררים, ומשכניסתו לבית הכנסת עדיין סורבה על ידי המשיבים, פנה המבקש לבית המשפט ביום 26.3.2015 בבקשה להוצאת צו מכוח פקודת בזיון בית משפט – היא הבקשה מושא ההחלטה השנייה.

ההחלטות מושא בקשות רשות הערעור

2. ביום 29.3.2015 ניתנה ההחלטה הראשונה, בה דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של המבקש למינוי מנהל זמני להקדש. בהכרעתו קבע בית המשפט כי שאלת הסמכות לדון בענייני הקדש דתי שנויה בחלוקת בין משרד המשפטים ובתי הדין הרבניים, וכי הסוגיה הובאה לפתחו של היועץ המשפטי לממשלה. אי לכך, אימץ בית המשפט את ההחלטה הקודמת, מיום 13.5.2014, לפיה עקרון כיבוד הערכאות מחייב לכבד, בשלב הזה, את החלטות בית הדין הרבני ככתבן וכלשונן. אי לכך נקבע כי למרות שלתובענה העיקרית ישנם סיכויי הצלחה, הרי שמאזן הנוחות נוטה לטובת שימור המצב המשפטי הקיים.
3. ביום 1.4.2015 ניתנה ההחלטה השנייה, בה דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של המבקש להוציא למשיבים צו לפי פקודת בזיון בית משפט. בית המשפט התייחס להחלטה מיום 29.3.2014 ואימץ את הנימוק המרכזי בבסיסה, לפיו יש לכבד את החלטות בית הדין הרבני בעניין בית הכנסת ככתבן וכלשונן, ואין מקום להוציא צו שיהיה בו משום התנגשות עם החלטות בית הדין הרבני.

טענות המבקש

4. אשר להחלטה הראשונה; המבקש טוען כי הותרת בית הכנסת סגור נוגדת את מטרת ההקדש. כמו כן נטען כי לבית הדין הרבני כלל אין סמכות להוציא צווים הנוגעים לצדדים שלישיים. בנוסף, נטען כי ברירת המחדל הינה שבית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בכל ענייני ההקדש – לרבות מינוי נאמנים – עד שיוכח אחרת.
5. אשר להחלטה השנייה; המבקש טוען כי על המשיבים חל השתק שיפוטי, וזאת משום שעד לביטול הבוררות הם נאחזו בכל ההחלטות שיצאו תחת ידם של הבוררים, וכעת, משבוטל ההליך, אין הם יכולים להתנער מהחלטות אלה. עוד נטען כי התנהלותם של המשיבים, הכוללת ניתוק חשמל ומים ואיסור גורף על המבקש להיכנס לבית הכנסת, נוגדת החלטות קודמות של בית המשפט.

דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי בבקשות על נספחיהן, הגעתי למסקנה כי דינן של שתי הבקשות להידחות, וזאת מבלי להיזקק לתגובת המשיבים.
7. נקודת המוצא בענייננו הינה כי שתי ההחלטות מושא הבקשות שלפנַי הינן שלובות זו בזו, וזאת בשני מישורים. ראשית, שתי ההחלטות הן קוהרנטיות במובן הזה שתוצאתה האופרטיבית של ההחלטה הראשונה מתיישבת עם תוצאתה האופרטיבית של ההחלטה השנייה, קרי, הותרת המצב הקיים על כנו. שנית, שתי ההחלטות מתבססות למעשה על אותו אדן משפטי – מתן בכורה לעקרון כיבוד הערכאות מתוך מטרה למנוע פסיקות סותרות ומתוך כוונה לייצר ודאות משפטית. לאור הקשר ההדוק בין ההחלטות והרציונאלים אשר הביאו לקבלתן, ובשים לב למכלול ההליכים המתנהלים מזה שנים בין הצדדים, נראה כי בבסיס שתיהן רצונו של המבקש שיתאפשר לו לעשות שימוש בבית הכנסת.