רע"א 285/15 משה גורן נ' תהל מהנדסים ויועצים בע"מ

           לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח) בהפ"ב 55646-03-14 מיום 10.12.2014, במסגרתה מינה בית המשפט, לבקשת המשיבה ובהתאם לתניית בוררות שנכללה בהסכמים בין הצדדים, בוררת על מנת להכריע בסכסוך שבין הצדדים.

רקע והליכים קודמים

1. תהל מהנדסים ויועצים בע"מ (להלן: המשיבה) הינה חברת תשתיות. משה גורן (להלן: המבקש) הינו מהנדס שעלה ארצה מארגנטינה בשנת 1971 ואשר מתגורר בשנים האחרונות באקוודור. בין המבקש למשיבה נחתמו שני הסכמים בשפה האנגלית – שכותרתם "Representative Agreement" – במסגרתם הוסכם כי המבקש ישמש כ-"Independent Contractor" ויאתר עבור המשיבה שני פרויקטים באקוודור ויסייע במימושם. ההסכם הראשון נכרת בשנת 2008, ועניינו הקמה של פרויקט מי שתיה בפורטו ויאחו. ההסכם השני נכרת בשנת 2012, ועניינו תכנון והכנת מכרז בשפך נהר דאולה בפדרו קארבו. יצוין כי שני ההסכמים כללו תניית בוררות זהה, שעל פיה כל סכסוך בין הצדדים ביחס להסכם יימסר לבוררות על פי חוק הבוררות, בהתאם להוראות הדין המהותי והפרוצדוראלי הישראלי.
2. בחודש ספטמבר 2013 נתגלע סכסוך בין הצדדים, במסגרתו טענה המשיבה כי המבקש משך מחשבון הבנק שלה באקוודור – ללא אישור – סכום של כ-490,923 דולר. המבקש טען מנגד כי הכספים נמשכו על ידו בהתאם להוראות שני ההסכמים ועל כן סירב להשיבם. משכך, הודיעה המשיבה על ביטול שני ההסכמים, וביום 27.3.2014 – לאחר שניסיונותיה למנות בורר בהסכמה לא צלחו – פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה למינוי בורר. בתגובתו לבקשה טען המבקש כי לא היה רק "נציג" של המשיבה וכי בינו לבינה נתקיימו למעשה יחסי עובד-מעביד. בתוך כך טען המבקש כי משנת 1987 ועד לחודש אוגוסט 2013, הקים וניהל את פעילות המשיבה באקוודור, ואולם במהלך אוגוסט 2013 נקרא להגיע בדחיפות לישראל, או אז פוטר, כך נטען, שלא כדין. כתוצאה מכך, טען המבקש כי המשיבה חבה לו סכומים משמעותיים, הן בגין שכר עבודה שלא שולם והן בגין זכויות סוציאליות קוגנטיות שמקורן במשפט העבודה. המבקש טען כי מכיוון שהסכסוך נסוב סביב עצם קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים וסביב הזכויות הקוגנטיות אשר כרוכות ביחסים אלו, מקומו של הסכסוך להתברר בבית הדין לעבודה ולא בהליך בוררות, על אף קיומה של תניות בוררות בשני ההסכמים שנכרתו בין הצדדים. כמו כן נטען כי המבקש הינו אדם מבוגר וחולה שמתגורר מזה שנים רבות באקוודור, ובשל כך אינו יכול להגיע לדיונים בישראל.
3. ביום 10.12.2014 החליט בית המשפט המחוזי לקבל את בקשת המשיבה ולהפנות את הסכסוך לבוררות. בית המשפט קבע כי ההסכמים שנכרתו בין הצדדים כוללים תניית בוררות מפורשת. בנוסף נקבע כי טענותיו העובדתיות של המבקש לא נתמכו בתצהיר וכי מההסכמים בין הצדדים עולה שהמבקש היה במעמד של קבלן עצמאי, מה גם שבמכתב ששלח המבקש למשיבה ביום 5.10.2013 אשר עסק בנסיבות משיכת הכספים על ידו, התריס המבקש במשיבה והצהיר שהוא איננו עובד שלה. על כן נדחתה הטענה שלבית הדין לעבודה מסורה הסמכות הייחודית לדון במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים. לנוכח האמור לעיל, קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבה ומינה את השופטת (בדימ') ו' אלשיך כבוררת בסכסוך בין הצדדים.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

טענות הצדדים לבקשה

4. המבקש – באמצעות באי כוחו, עו"ד דורון אלקיים ועו"ד דביר הורוביץ – טוען כי מעת שהסכסוך בין הצדדים נוגע לעצם קיומם של יחסי עובד-מעביד ביניהם, הרי שבהתאם להוראות סעיפים 24 ו-28 לחוק בתי הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק בתי הדין לעבודה) ובהתאם לפסיקת בתי המשפט ובתי הדין לעבודה, לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בסכסוך. כן נטען כי בנסיבות העניין עצם הסמכות למנות או לא למנות בורר הינה סמכות ייחודית של בית הדין לעבודה. בנוסף נטען כי בחינת מכלול הראיות בתיק מעלה כי המבקש הוא עובד של המשיבה, ולמצער כי קיימת מחלוקת בדבר עצם קיומם של יחסי עובד-מעביד.
5. המשיבה – באמצעות באי כוחה, עו"ד עדי פיגל ועו"ד דוד פרץ – טוענת כי אין מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם מתקיימים נימוקים כבדי משקל המצדיקים לאפשר לצד להסכם להשתחרר מתניית בוררות מפורשת שנטל על עצמו במסגרת אותו הסכם. כמו כן נטען כי אין בהעלאת טענות סתמיות בדבר קיום יחסי עובד-מעביד במסגרת תשובה לבקשה למינוי בורר כדי לקבוע שאין לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בבקשה למינוי בורר. עוד נטען כי הן ההסכם משנת 2008 והן ההסכם משנת 2012 כוללים סעיפים מפורשים המלמדים, לשיטת המשיבה, על כך שהמבקש הינו בגדר קבלן עצמאי ותו לא.

דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להידחות.
7. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות תינתן במשורה, במקרים חריגים בלבד, ובכפוף לכך שהמבקשים יצביעו על קיומה של שאלה בעלת היבט עקרוני החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או יוכיחו כי נדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 1260/15 פלוני נ' פלוני פסקה 10 (17.6.2015) והאסמכתאות שם; רע"א 4963/15 יום טוב נ' כהן פסקה 6 (16.7.2015)]. הלכה זו נכונה בפרט כאשר בקשת רשות הערעור נוגעת להחלטת בית המשפט המחוזי לקיים את הסכמת הצדדים למסור את הסכסוך שביניהם לבוררות מכוח סעיף 8 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, שהינה מסוג ההחלטות שבהן ערכאת הערעור תמעט להתערב [עיינו: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך א' 416 (מהדורה רביעית, 2005) (להלן: אוטולנגי)]. זאת בשים לב לגישה לפיה אין להתיר לצד להסכם בוררות לנסות ולחמוק מן הבוררות, גישה שלאורה נקבע כי נדרשים שיקולים כבדי משקל כדי להניא את בית המשפט מלמנות בורר לביצוע הסכם בוררות כאשר הוא מתבקש לכך [ראו למשל: רע"א 10723/05 אי.אי.סי.אי אינטרנשיונל בע"מ נ' אבי גבאי פסקה 6 (30.3.2006) והאסמכתאות שם]. כשלעצמי, השתכנעתי כי המקרה דנן אינו מגלה כל הצדקה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.
8. טענתו המרכזית של המבקש היא כי טענותיו אודות עצם קיומם של יחסי עובד-מעביד מאפשרות לו להתנער מתניות הבוררות המפורשות שהופיעו בהסכמים שהיה צד להן. ואמנם, מקובלת עלי נקודת המוצא שעל פיה סכסוכים שעניינם זכויות מגן קוגנטיות מכוח משפט העבודה – אשר עליהן אין הצדדים רשאים להתנות – אין מקומם להתברר לפני בורר [ראו למשל: בג"ץ 289/79 דיין נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לד(3) 820, 824 (1979) (להלן: עניין דיין); רע"א 4710/00 גושן נ' סמינריון גבעת חביבה, פ"ד נ(2) 426, 431 (2001); בג"ץ 8222/09 אלבז נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים פסקה 6 (6.12.2009); אוטולנגי כרך א', בעמ' 178-171]. בית משפט זה אף קבע – וקביעה זו רלוונטית במיוחד לענייננו – כי אין למסור להכרעתו של בורר אף את השאלה הראשונית בדבר עצם קיומם של עובד-מעביד בין הצדדים לסכסוך, וזאת משום שקיומם של יחסים אלו הינו תנאי מוקדם לזכאותו של העובד לזכויות קוגנטיות המוקנות לו על פי דין (ראו: עניין דיין, בעמ' 824). הוא הדין כאשר נושא הבוררות היחיד הינו עניין שמסור לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, שאז סעיף 28 לחוק בתי הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 מורה כי בית הדין לעבודה הוא בעל הסמכות למנות בורר (עיינו: אוטולנגי, כרך א', בעמ' 405-404).

9. ברם, לאור נסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן, הטענות שאותן מעלה המבקש בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד בינו לבין המשיבה אינן מצדיקות התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. במה דברים אמורים? ראשית, המבקש לא נקט בהליכים כלשהם נגד המשיבה בבית הדין לעבודה והוא העלה את טענותיו בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד רק בתשובה לבקשה למינוי בורר שאותה הגישה המשיבה. לא זאת אף זאת, המבקש עצמו הכחיש את אפשרות קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים במכתב ששלח למשיבה ביום 5.10.2013, אשר עסק בנסיבות משיכת הכספים על ידו, בו התריס במשיבה והצהיר שהוא איננו עובד שלה. בנוסף, אין להתעלם מכך שההסכמים שנכרתו בין הצדדים אינם מכירים במעמדו של המבקש כעובד, ותחת זאת מסווגים אותו באופן מפורש כ"Independent Contractor". אמנם הלכה היא כי בית הדין לעבודה יכול לקבוע שהתקיימו בין שני צדדים יחסי עובד-מעביד גם מקום שבו צדדים אלו בחרו שלא להגדיר את יחסיהם ככאלו במסגרת הסכם ביניהם, אך בכל זאת מדובר בנדבך נוסף אשר שופך אור על אומד דעתם בזמן אמת. נוסף על אלו, יש חשיבות לכך שהטענות ממישור יחסי העבודה הועלו על ידי המבקש כ"טענות הגנה" בתגובה לתביעה שהוגשה על ידי המשיבה, ולא במסגרת הגשת תביעה לבית הדין לעבודה. בתוך כך, יש להדגיש כי תביעתה של המשיבה הינה תביעה חוזית, שלא מגלה על פניה כל מחלוקת אודות עצם קיומם של יחסי עובד-מעביד, וממילא אין לומר כי הסכסוך כולו מסור לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. כאשר אלו הם פני הדברים, אין מנוס מן המסקנה כי המבקש מנוע מהעלאת טענות כלפי בירור הסכסוך במסגרת של בוררות (לדיון בטענת המניעות בהקשר של בקשה לביטול פסק בוררות, ראו: אוטולנגי, כרך ב', בעמ' 1161-1147).

10. ודוק, מסקנתי לפיה אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להעביר את הסכסוך לבוררות אין משמעה כי הסכסוך כולו – על כל הטענות ממישור דיני העבודה המועלות במסגרתו – מצוי בהכרח בסמכותה של הבוררת. ברי כי תוצאה זו נוגדת את ההלכה הפסוקה שאותה סקרתי לעיל. יחד עם זאת, במקרה דנן למבקש ישנן, לצד טענותיו מעולם דיני העבודה, גם טענות הגנה שהינן "חיצוניות" לדיני העבודה, ולפיהן הכספים שמשך מגיעים לו מכוח ההסכמים עצמם, כחיובים חוזיים רגילים לכל דבר ועניין. אשר על כן, חזקה על הבוררת שתדון בסכסוך כחכמתה, תוך הבחנה בין הסוגיות שניתן למוסרן לבוררות לבין אלה שהיא אינה מוסמכת לפסוק בהן.