רע"א 2842/16 פלוני נ' חברת בא-לגן יגור בע"מ ואח'

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.3.2016 בע"א 27788-11-15 (כב' השופט הבכיר י' גריל והשופטים ב' טאובר וס' ג'יוסי), בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 1.11.2015 בת"א 38259-12-09 (כב' השופט א' דורון).

רקע והליכים קודמים

1. כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, ביום 5.12.2007 נפצע המבקש, יליד 1990, בפניו ובראשו עת הותקף באמצעות בקבוק זכוכית במתחם האירועים "אולטראסאונד" (להלן: המתחם) השוכן בקיבוץ יגור (להלן: האירוע). בעקבות האירוע סבל המבקש מדימום תוך מוחי חבלתי שגרם לאפילפסיה.

           ביום האירוע התנהלה במתחם מסיבת ריקודים בה נכחו כ-1,500 נערים ונערות. המתחם כולל חניון, אוהל בידוק (להלן: האוהל) ומועדון, כאשר המסיבות עצמן מתקיימות בתוך המועדון. צוין, כי בכניסה לחניון נערכת לכל רכב בדיקה ביטחונית על-ידי מאבטח הניצב במקום. בידוק נוסף של כל אדם נערך בכניסה לאוהל, ובמעבר שבין האוהל למועדון ניצבים מאבטחים המצוידים במגנומטר. בנוסף, נמצאים שוטרים בשכר בכל המתחם. האירוע התרחש בחניון המתחם, שהוא שטח המצוי מחוץ לאוהל.

2. ביום 9.2.2012 הגיש המבקש לבית משפט השלום כתב תביעה מתוקן נגד כלל המשיבים בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהאירוע. הצדדים לא היו חלוקים על כך שהמבקש הותקף ונפצע במהלך האירוע, והדיון בבית משפט השלום התמקד אך בשאלת האחריות המיוחסת לכל אחד מהמשיבים בגין האירוע ותוצאותיו. ראשית, נטען כי יש לייחס אחריות למשיבה 1, בהיותה המחזיקה של המקרקעין בהם נמצא המתחם בתקופה הרלבנטית להתרחשות האירוע, ולמשיבה 2 – חברת הביטוח שביטחה בתקופה הרלוונטית את המשיבה 1 מפני סיכונים מהסוג שהתרחש במסגרת האירוע. המבקש ייחס אחריות למשיבה 3, משטרת ישראל, מכיוון שכוח האבטחה במתחם הורכב משוטרים בשכר, וזאת בנוסף למאבטחים פרטיים שנשכרו על-ידי המשיבה 1. המבקש טען, בין היתר, כי המשיבות 1 ו-3 התרשלו בכך שלא נקטו באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את האירוע, ובהם – הצבת כוח מאבטחים ושוטרים מיומן בכמות מספקת כדי לפקח על ביטחון המבקרים במתחם; השגחה על המבקרים בחניון; ומניעת הכנסת בקבוקי זכוכית למתחם. עוד נטען, כי המשיב 4 הוא שהשליך את הבקבוק לעבר המבקש במהלך האירוע, ולכן יש לייחס לו אחריות לנזקיו.

3. בית משפט השלום דחה את תביעת המבקש נגד כל המשיבים. נקבע כי על-אף שהמשיבה 1 מחזיקה בשטח החניון וכי מאבטחים לעתים סיירו במקום, אין בכך כדי להטיל על המשיבה 1 חובה למנוע כל מקרה אלימות שיכול להתרחש על שטחה, וודאי אלו שמתרחשים באופן מפתיע, כגון זה שבמוקד המקרה דנא. הוטעם, כי מדיניות משפטית אינה תומכת בהטלת חובה על מנהל מתחם אירועים לדאוג שאין בנמצא כל חפץ שניתן לעשות בו שימוש פוגעני, כדוגמת הבקבוק ששימש לפגיעה במבקש. עוד נקבע, בין היתר, כי לא הובאה ראייה המצביעה על כך כי המשיבה 1 הייתה יכולה לצפות באופן קונקרטי את התרחשות האירוע. משנדחתה התביעה נגד המשיבה 1, ממילא נדחתה התביעה נגד המשיבה 2. כלפי המשיבה 3 נקבע כי היא פעלה באופן סביר, הן בהענקת רישיון למתחם לעריכת מסיבות, והן בכל הקשור לאבטחת המתחם עצמו. כלפי המשיב 4 נקבע כי במסגרת הראיות שהובאו בפני בית המשפט לא הוכח שהמשיב 4 הוא זה שתקף את המבקש.

           בית משפט השלום דן בשאלת הנזק חרף קביעותיו לעניין החבות, וזאת למקרה שערכאת הערעור תגיע למסקנה שונה בעניין חבות המשיבים או מי מהם. נזקו של המבקש הועמד על סך של 560,000 ש"ח, בניכוי 48,376 ש"ח שקיבל במסגרת תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי.

4. כלפי פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, בגדרו העלה טענות רבות הנוגעות לעובדות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ובכללן העדר צפיות קונקרטית של המשיבות 1 ו-3 להתרחשות האירוע; המשקל שניתן לגרסאות העדים השונות; והקביעה כי לא הוכח שהמשיב 4 הוא זה שתקף את המבקש. מעבר לכך, המבקש חזר על עיקר הטענות שהעלה בבית משפט השלום הנוגעות לרשלנות מצד המשיבות 1 ו-3 כלפיו. בהקשר זה נטען, בין היתר, כי שגה בית משפט השלום משלא התייחס לכך שהמשיבות 1 ו-3 לא פיקחו היטב על האיסור לשתות משקאות אלכוהול בשטח החניון, ולא התייחס להעדר שילוט האוסר על הכנסת בקבוקי זכוכית למקום. מכל מקום נטען, כי במקום בו נוכחים נערים ונערות רבים שברשותם בקבוקי אלכוהול, היה על המשיבות 1 ו-3 לצפות כי ייעשה שימוש בבקבוקים אלו לתקיפה. כמו כן, המבקש סבר כי רשלנות המשיבות 1 ו-3 עוד נבעה מהעובדה שלא הוצבו באוהל ובחניון מאבטחים נוספים לצורך מניעת הפרות סדר ואלימות.