רע"א 27568-04-15

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' הרשמת הבכירה א' הרץ- טופז- אחיעזר) מיום 19.03.15, לפיה על אף שלא נמצא כי התובעת (המשיבה 2) הינה חסרת יכולת, לפנים משורת הדין ניתנה לה שהות לשלם את האגרה בגין תביעה שהגישה עד תום ההליך.

2.לטענת המבקש, התביעה שהגישה המשיבה הינה ע"ס 1,500,000 ₪ והאגרה בגינה הינה בסך 27,500 ₪. מדובר בתביעה נגד כונס נכסים המצריכה קבלת אישור רשם ההוצאה לפועל, אישור שלא התקבל, ודי בכך על מנת שהבקשה לפטור מאגרה תדחה. גם לגופה, מדובר בתביעה שהינה בגדר "תעלול" שעה שהמשיבה 2 הינה חייבת בתיק הוצאה לפועל מבקשת לחמוק מחובה, והתביעה שהוגשה הינה מופרכת. לגופה של סוגיית תשלום האגרה טוען המבקש כי הכלל הוא שאגרה משולמת עם הגשת ההליך, וככל שנקבע כי המשיבה 2 יכולה לשלם את האגרה היה על בימ"ש קמא לחייבה בתשלום ולא לדחות את מועדו. לחלופין היה על בימ"ש קמא לקבוע את אופן תשלום האגרה לשיעורין.

3.לטענת המשיבה 2, מדובר בבקשה לפטור מתשלום אגרה שהגישה ונדחתה, וע"כ ככל שהבר"ע שהגיש המבקש תתקבל יש לראות בתגובתה בקשת רשות ערעור מטעמה. התביעה הינה בגין נזקים שגרם המבקש ברשלנותו, ובשום אופן אין לראותה כתביעת סרק אלא כתביעה המעלה סוגיות קשות וחשובות. מכל מקום מדובר בבקשה שהיא מעניינה של המדינה ולא מעניינו של המבקש. המונח האמור בתקנות בדבר תשלום האגרה "לשיעורין", סובל גם פרשנות של תשלום בסוף ההליך.

4.לטענת המדינה, ההחלטה שניתנה הינה בגדר סמכותו הרחבה של הרשם, וגם אם ניתן היה לערוך איזון אחר אין להתערב בהחלטה.

5.דיון-

לאחר עיון בטענות הצדדים המסקנה היא כי דין הבקשה להידחות.

מדובר בהחלטה הניתנת מתוקף שיקול דעתו הרחב של הרשם, כאשר בעל העניין העיקרי להשיב לבקשה הינה המדינה, הגובה את תשלומי האגרה. ר' לענין זה רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל (17.8.06) וכן בש"א 2110/15 זברוב נ' עו"ד סער (31.3.15).

בעניינינו, משהמשיבה 2 חויבה בתשלום האגרה, אם כי במועד עתידי, ומשהמדינה שהיא בעל הדין העיקרי בסוגייה זו איננה מתנגדת לכך, לא מצאתי מקום להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא.

באשר לטענות המבקש כי מדובר בתביעה הדורשת אישור רשם ההוצאה לפועל, או כי סיכוייה של התביעה נמוכים, הרי שהתקנות נותנות כלים במסגרתם ניתן לטעון טענות אלה, והדלת בעניין זה עדיין פתוחה בפני המבקש (ככל שבקשות אלו טרם הוגשו), כך שלא ניתן לקבוע כי במתן החלטת בימ"ש קמא נגרם עוול או עיוות דין למבקש.