רע"א 2697/15 שרותי בריאות כללית נ' מדינת ישראל ואח'

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת א' שטמר) מיום 11.3.2015 בת"צ 10270-12-10, בה נדחתה בקשת המבקשת להורות על זימונם לעדות של פרקליטים מפרקליטות המדינה.

1. המשיבים 9-2 (להלן: המשיבים) הגישו בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקשת בטענה כי בין השנים 2005-2000 נערכו במרכזים רפואיים השייכים לה ניסויים בחולים שלא נתנו לכך את הסכמתם, ללא קבלת האישורים המתאימים ותוך מתן דיווח מטעה. אל בקשת האישור צירפו המשיבים מכתב שנשלח מפרקליטות המדינה למנכ"ל משרד הבריאות בו סוכמו הליכי חקירה שקיימה המשטרה בחשד לביצוע ניסויים שלא כדין במרכזיה הרפואיים של המבקשת והומלץ על העמדת כמה מרופאיה לדין משמעתי (להלן: מכתב הפרקליטות). בדיון שהתקיים בבקשת האישור ביום 20.5.2014 הגיעו המבקשת והמשיבים (מגישי בקשת האישור) להסכמה דיונית אשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיה יוזמנו לעדות מטעם המשיבים שניים מרופאי המבקשת ואילו מטעם המבקשת יוזמנו לעדות הפרקליטים החתומים על מכתב הפרקליטות. במסגרת הסכמה זו הודיעו המשיבים במענה לשאלת בית המשפט כי הם אינם עומדים על הטענה לפיה עדותם של עורכי מכתב הפרקליטות אינה קבילה בהיותה עדות שמיעה (ראו, עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 20.5.2014, ש' 12-11). עוד הוסכם בין המבקשת למשיבים כי כל תיקי החקירה שערכה המשטרה בחשד לביצוע ניסויים שלא כדין במרכזיה הרפואיים של המבקשת, יוגשו לתיק בית המשפט ובכפוף לאישור הפרקליטות יוגשו גם תיקי השימועים שנערכו לרופאי המבקשת. בהתאם להסכמה הדיונית האמורה שבין המבקשת למשיבים זימנה המבקשת את הפרקליטים החתומים על מכתב הפרקליטות למתן עדות בהליך. המדינה (שלא הייתה צד לבקשת האישור אך צורפה לבקשת רשות הערעור דנן כמשיבה 1), הגישה מצידה בקשה לבטל את זימונם של הפרקליטים לעדות בטענה כי אין כל הצדקה עניינית לכך שיעידו בהליך ובדיון שהתקיים בבקשת המדינה ביום 4.12.2014, הציע בית המשפט קמא כי חלף עדותם ימלאו עורכי מכתב הפרקליטות שאלון שישלח אליהם על ידי הצדדים. הצעה זו נדחתה על ידי המדינה ובעקבות כך ניתנה על ידי בית המשפט קמא ההחלטה מושא בקשה זו, בה קיבל בית המשפט את עמדת המדינה והורה לבטל את זימונם של עורכי מכתב הפרקליטות לעדות.

2. בהחלטתו עמד בית המשפט קמא על כך שמכתב הפרקליטות מסכם את החומרים הרבים שאספה המשטרה בחקירה שקיימה בחשד לביצוע ניסויים שלא כדין במרכזיה הרפואיים של המבקשת, אך אין בו כדי ללמד על ערכם הראייתי של חומרי חקירה אלו אלא רק על הפעלת שיקול דעתה של הפרקליטות בהחלטה שלא להעמיד לדין פלילי את רופאי המבקשת. בית המשפט ציין כי הצדדים רשאים להסכים ביניהם כי הקביעות במכתב הפרקליטות משקפות נאמנה את תוכנם של חומרי החקירה שנאספו בפרשה ובכך לייתר את הגשתם. ואולם, כך נקבע, ללא הסכמה כאמור לא ניתן להכשיר את הגשת המכתב בהליך, שכן עדותם של החתומים עליו בנוגע לעובדות הרלבנטיות לבקשת האישור היא עדות שמיעה ולפיכך, כך הוסיף בית המשפט קמא וקבע, אין מקום לזמן את עורכי מכתב הפרקליטות לעדות.

3. לטענת המבקשת שגה בית המשפט קמא משהורה לבטל את זימונם של עורכי מכתב הפרקליטות לעדות ולגישתה עדותם קבילה ורלבנטית להכרעה בבקשת האישור. המבקשת מדגישה כי מטרת זימונם של עדים אלו הייתה להציג בפני בית המשפט קמא את המסקנות והממצאים העובדתיים אליהם הגיעו מעיון בתיקים הרפואיים שתפסה המשטרה בחקירתה, להבדיל מן המסקנות המשפטיות שהסיקו מתוך עיון בהם. לפיכך, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי עורכי מכתב הפרקליטות יכולים להעיד רק על שיקול דעתם בהחלטה שלא להעמיד את רופאי המשיבה לדין פלילי. המבקשת מוסיפה וטוענת עוד כי לכשתישמע עדותם של עורכי המכתב ניתן יהיה להעלות טענות בנוגע למשקלה או לרלוונטיות שלה וכי לא היה מקום לקבוע מראש כי עדות זו אינה קבילה ואינה רלבנטית מבלי לשמוע אותה קודם. כמו כן, טוענת המבקשת כי בית המשפט קמא התעלם בהחלטתו מכך ששמיעת עדותם של עורכי מכתב הפרקליטות תחסוך זמן שיפוטי רב. מטעמים אלו סבורה המבקשת כי בית המשפט קמא לא נתן משקל הולם לזכויותיה הדיוניות ולצורך להגיע לחקר האמת והיא עותרת להתערב בהחלטתו.

4. בתגובתה מבהירה המדינה כי היא אינה חולקת על כך שלבעל דין עומדת הזכות לזמן למתן עדות כל אדם שעדותו קבילה ושייכת לעניין ופרקליטים כמותם ככל עד. אלא שבמקרה דנן, כך טוענת המדינה, אין לפרקליטים החתומים על מכתב הפרקליטות כל ידיעה אישית בנוגע לעובדות המצויות בחומר בחומר החקירה ועל כן לא ניתן לקבוע על סמך עדותם ממצא עובדתי כלשהו הרלבנטי להליכים דנן. בנסיבות אלו, סבורה המדינה כי אין בעדותם של עורכי מכתב הפרקליטות כדי לתרום להכרעה בסוגיות המתעוררות בבקשת האישור. לכך מוסיפה המדינה כי כל חומרי החקירה שנאספו על ידי המשטרה בפרשה זו הועמדו לעיונם של הצדדים ועל כן אין כל הצדקה לכך שעורכי מכתב הפרקליטות יידרשו לבצע את עבודת באי כוח הצדדים וישיבו לשאלות שאת התשובות להן ניתן לדלות מתוך עיון בחומרי החקירה עצמם. כמו כן, טוענת המדינה כי מכתב הפרקליטות הוא בגדר תרשומת פנימית בין רשויות המדינה אשר ככלל לא ניתן לעשות בה שימוש במסגרת הליך משפטי. מכל הטעמים האמורים טוענת המדינה כי אין עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא.

           המשיבים מבהירים מצדם כי הם אינם חוזרים בהם מהסכמתם לזמן את עורכי מכתב הפרקליטות לעדות אך זאת בכפוף לטענה כי עדותם היא עדות שמיעה (והכוונה היא, כך נראה, לכל הנובע מכך לעניין משקלה ולעניין הרלוונטיות שלה), וכן בכפוף ולכך שיתאפשר להם לזמן לעדות את רופאי המבקשת.

5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כמו כן, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל.

           כבר נפסק כי מי שזומן למסור עדות בהליך משפטי ומבקש להימנע מכך הופך להיות "בעל דין למעשה" בהליך (ראו והשוו: בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ה(1) 670, 695 (1991) (להלן: עניין חסן)). עניין חסן התייחס בהקשר זה לזכותו של עד לערער על החלטה להטיל עליו מאסר בשל סירובו להעיד אך הדברים יפים גם לענייננו, שהרי משעה שנקבע כי מי שמבקש שלא להעיד בהליך משפטי הופך להיות צד לאותו הליך ואף הוכרה זכותו לערער על ההחלטה לזמנו לעדות, ברי כי יש לאותו אדם גם הזכות לפנות לבית המשפט שהורה על זימונו בבקשה לבטל את הזימון. המדינה אכן עשתה שימוש בזכותה זו ופנתה אל בית המשפט בבקשה לבטל את זימונם של עורכי מכתב הפרקליטות לעדות, אך האם בנסיבות העניין היה מקום להיעתר לבקשה זו?