רע"א 25858-10-14 ק' נ' מרעי ואח'

1.המבקשת נפגעה בתאונת דרכים מיום 18.5.2008. על־פי המתואר בכתב התביעה, בעת שעמדה המבקשת ליד משאית, נפתחה דלת הנהג ופגעה בראשה. מכאן תביעתה לפיצויים על נזק גוף שנגרם לה, בגדרו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

2.הואיל והתאונה ארעה בעת שיצאה המבקשת ממקום עבודתה, הוכרה התאונה כתאונת עבודה על ידי המל"ל.

3.ביום 21.6.09 נבדקה המבקשת על ידי ועדה רפואית מדרג ראשון, שקבעה כי למבקשת לא נותרה כל נכות.

ביום 23.2.10 קבעה ועדה רפואית לעררים של המל"ל, כי למבקשת נותרה נכות בשיעור של 10% בגין זעזוע מוח בדרגה קלה עד בינונית. הועדה שללה הפרעה פוסט־טראומטית פסיכיאטרית.

בשנת 2012 פנתה המבקשת למל"ל בבקשה לקבלת קצבת נכות. בחודש 12/2012 נקבעה למבקשת נכות כללית בשיעור של 30% פסיכיאטרית ("תסמונת פוסט־טראומטית") ו-10% נוירולוגית ("כאבי ראש פוסט חבלתיים").

בעקבות קביעה זו פנתה המבקשת לוועדה הרפואית בענף נגעי עבודה, בטענה להחמרת מצבה. המבקשת נבדקה על־ידי הפסיכיאטרית ד"ר שרה ברק, יועצת לוועדות בתחום הפסיכיאטרי, שקבעה (בפרק סיכום דיון ומסקנות):

"... קיימת החמרה במצבה, אך ההחמרה נובעת מהקושי בהתמודדות היומיומית על רקע הפגיעה ולא ניתן לאמץ את מסקנות הועדה של נכות כללית מ 12/12 מאחר ובבדיקה היום לא נמצאו סימנים לתסמונת פוסט טראומטית".

ד"ר ברק הוסיפה וקבעה, כי מצבה הפסיכיאטרי של המבקשת הינו חלק בלתי נפרד ממצבה הנוירולוגי. היא סברה, כי למבקשת נותרה נכות בשיעור של 10%.

ביום 21.10.2013 נבדקה המבקשת על־ידי ועדה רפואית מדרג ראשון, שקבעה כי לא חלה החמרה במצבה. הועדה הותירה, על כן, את נכותה הרפואית הצמיתה של המבקשת בשיעור של 10% בגין "תסמונת פוסט טראומטית קלה, במסגרתה גם כאבי הראש".

על החלטה זו הגישה המבקשת ערר, שנדחה בהחלטה מיום יום 7.1.2014, משהוועדה לא מצאה כי חלה החמרה במצבה. נכותה בעקבות התאונה נותרה בשיעור של 10%. בפרק "ממצאים ונימוקים" קבעה הוועדה:

בבדיקה פסיכיאטרית נראית מסודרת בהופעתה החיצונית, ערנית למתרחש סביבה, מילים קליניות שנשמעות כביטוי לתסמונת אורגנית מוחית-אפקטיבית. טוענת כי קיימת דינמיקה שלילית ברובד הקשור לאפקט ולמצב רוח, אין עדות לתסמינים העיקריים של PTSD או לדיכאון מג'ורי בוחן המציאות תקין. מבחינה נוירולוגית מתלוננת התובעת על כאבי ראש ושכחה. אין בתלונות אלה הסבר ספציפי לקשרם לאירוע המוכר. טענות השיוך של סעיפים נפרדים לנוירולוגיה ופסיכיאטריה וכן לאמץ קביעות של ועדה ויועצים לתחום הנכות הכללית אינה מהווה ראיה לקשר והנמקה של החמרה לאירוע חבלתי 2008"

בפרק "סיכום ומסקנות" קבעה הוועדה:

"מדובר על תסמונת אורגנית מוחית עם מרכיב אפקטיבי ואין כל הצדקה לטענת בא כח התובעת לפיצול של הנכות בין נוירולוגיה לפסיכיאטריה, בוודאי שלא לקבוע נכות בשני תחומים כי מדובר בתסמונת אחידה בנוסף במקביל להחלמה שהייתה מזעזוע המח הקל באירוע המכה. היה הליך של אבחון של ממצא מוחי פריטאלי זמני שאינו קשור לתאונה ולאחריו על סמך תלונותיה להפרעות, כולל תחושת רוח, עברה [לא ברור] EEG ונמצאת בטיפול צמוד של נוירולוג ופסיכיאטר להפרעות אלו. מכיוון שהקשר [לא ברור] בין המחלה האפילפטית והמצוקה הדכאונית לאירוע המכה לא הוכח ולא נטען כעת באישור ההחמרה כל ממצא ואין לדון בו מחדש סוברת הועדה כי יש להתמקד בחומרת התסמינים שיש קשר על סמך הבדיקה הנוירו קוגניטיבית משנת 2009 לממצא חבלתי. לדעת הועדה, הנכות המשולבת בשיעור 10% שניתנה בערר תואמת את מצבה וחופפת לנכות הפסיכיאטרית מדרג I. אין החמרה."

על החלטה זו לא הגישה המבקשת ערעור לבית הדין האזורי לעבודה.

4.ביום 30.4.2014 הגישה המבקשת בקשה להתיר לה הבאת ראיות לסתור, על מנת למנות מומחים רפואיים בתחומים הנוירולוגי והפסיכיאטרי. את בקשה סמכה המבקשת על שני אדנים: ראשית היא טענה, כי הפער הגדול בין שיעורי הנכות שנקבעו לה כנכות כללית (37%) וכנכות כנפגעת עבודה (10%), מצדיק מינויו של מומחה על ידי בית המשפט. שנית היא טענה לפגם שנפל בהליך בפני הועדה הרפואית לנפגעי עבודה, משום שהוועדה החליטה, מחד, לאמץ את המלצותיה של ד"ר ברק, אשר קבעה כי חלה החמרה במצבה, ומאידך לא הותירה על כנה את הנכות הנוירולוגית שנקבעה לה על ידי הוועדה הרפואית לעררים מיום 23.2.10, עקב תסמונת לאחר זעזוע מח, על אף שלדעת הוועדה לא חל שינוי מבחינה נוירולוגית. ככל שביקשה הוועדה לאמץ את המלצתה של ד"ר ברק, הרי שלכל הפחות היה הדבר צריך להתבטא בהענקת נכות נוספת, כך המבקשת, שמוסיפה וטוענת כי הועדה שגתה עוד בכך שסברה, כי לקביעותיה של הועדה לנכות כללית אין משום ראיה להחמרת מצבה בעקבות תאונת העבודה, שהרי כלל הבעיות הנוירולוגיות והנפשיות הן לאחר התאונה ולא לפניה.

5.המשיבים התנגדו, בתורם, להתיר הבאתם של ראיות לסתור. הם כופרים בפגם שנפל בהחלטת הועדה, ואם יש בפי המבקשת טענות, הן מכוונות כולן לקביעות שברפואה, ובכגון דא אין מתירים הבאת ראיות לסתור. הם טוענים עוד לכך, שאת טענותיה המשפטיות של המבקשת כלפי הועדה הרפואית היה על המבקשת להפנות לבית הדין האזורי לעבודה, ואת זאת היא לא עשתה.

6.בית המשפט קמא דחה את הבקשה, משלא מצא טעם ראוי להתיר הבאתן של ראיות לסתור. הוא סבר, כי העניין שלפנינו איננו נופל בגדרם של המקרים החריגים, שעל פי פסיקת בית המשפט העליון מצדיקים מתן היתר כאמור. גם עצם הפער בין חוות הדעת לא שכנע את כב' השופטת קמא כי הוא מהווה הצדקה למתן ההיתר, שכן פער זה קיבל הסבר ראוי מפיהן של הועדות הרפואיות השונות. על כך הוסיפה השופטת הנכבדה קמא, כי בקביעת הנכות הכללית אין משום קביעתו של קשר סיבתי בין התאונה לנכות שנקבעה. אלו הן ועדות שונות, שקובעות את ממצאיהן על פי שיקולים שונים, ואין ללמוד מן האחת לשניה. ועוד קבעה כב' השופטת קמא, כי ממצאי ועדת הנכות הכללית היו לנגד עיני הועדות שעסקו בפגיעה כתוצאה מן התאונה.