לוין ואח' נ' אשכנזי

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השו' ח' קלוגמן) מיום 17.12.17, במסגרת ת"א 40739-01-17, בגדרה התקבלה בקשת המשיב למחיקת סעיפים מכתב תביעה שכנגד שהגיש.

רקע ותמצית טענות המבקשים

1. המבקשים הגישו תביעה כספית כנגד המשיב, בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, בטענה כי המשיב מעל בכספיהם וגרם לליקויי בנייה. המשיב, מצדו, הגיש כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד, במסגרתם טען בין היתר, כי המבקשים חבים לו פיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

2. בעוד תובענות הדדיות אלו מתנהלות בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, הגיש המשיב תביעה נפרדת כנגד המבקשים, בבית משפט השלום בירושלים, שעילתה המרכזית עוסקת אף היא בעוולות מכוח חוק איסור לשון הרע (להלן: "התביעה הנפרדת"). בגדר התביעה הנפרדת, עתר המשיב לפיצוי בסכום גבוה מזה שצוין בכתב התביעה שכנגד.

3. המבקשים עתרו לסילוק התביעה הנפרדת על הסף, בטענה לקיומו של הליך תלוי ועומד. בתגובה, עתר המשיב למחיקת הסעיפים בכתב התביעה שכנגד העוסקים בחוק איסור לשון הרע והמבקשים התנגדו לבקשתו.

4. במסגרת החלטת בית המשפט קמא, התקבלה עמדת המשיב, הותרה מחיקת הסעיפים ונשמרה הזכות לטעון לפסיקת הוצאות. מכאן הבקשה שמלפניי.

5. המבקשים טוענים כי יש להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. לשיטתם, אין להתייחס לבקשת המשיב למחיקת סעיפים כאל בקשה דיונית תמימה, אלא כאל ניצול לרעה של הליכים משפטיים, שמטרתם האמיתית היא לעקוף את הכלל ביחס לקיומו של הליך תלוי ועומד (Lis Alibi Pendens). המבקשים סבורים כי בהינתן שמחיקת הסעיפים מובילה, בפועל, להפסקת התביעה שכנגד ביחס לעילת לשון הרע, יש להחיל עליה את הוראת תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") ומכאן שאין בידי המשיב לכפות על המבקשים את הפסקת התובענה ויש אך לדחותה. המבקשים הוסיפו וטענו, כי אין לקבל תוצאה לפיה יתקיים דיון בליבת המחלוקת, הנוגעת להתנהלותו של המשיב, בשתי ערכאות במקביל.

   דיון והכרעה

6. עיינתי בטענות המבקשים ובהחלטת בית המשפט קמא. לאחר התחשבות בכלל הנסיבות הצריכות לעניין, שוכנעתי כי המקרה הנדון אינו עולה בגדרם של המקרים החריגים שבהם תתערב ערכאת הערעור בהחלטות דיוניות. לפיכך, דחיתי את בקשת רשות הערעור, ללא צורך בתגובת המשיבים. ואפרט.

7. ככלל, השגות של בעלי דין על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית תידונה במסגרת ערעור על פסק הדין כולו. החריגים לכלל זה, הם מקרים שבהם מבקש רשות הערעור מראה כי דחיית הדיון בהשגתו על ההחלטה הדיונית לשלב הערעור על פסק הדין כולו, עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים, לגרום לנזק של ממש, או להביא לקיומו של הליך מיותר, או שגוי (ר' רע"א 7960/14 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' גולד (15.12.14); רע"א 7913/14 תרכובת ברום בע"מ נ' חצב (8.12.15)).