רע"א 2536-03-16 גלבוע נ' משרד הבינוי והשיכון/המשרד הראשי ואח'

זו בקשת רשות ערעור על החלטות בית משפט השלום בחיפה (השופט אבישי רובס) מימים 16.2.16 ו-17.2.16, לפיהן דחה ביום 16.2.16 בקשה למחיקת כתב הגנה לפי תקנה 122, ודחה ביום 17.2.16 בקשה לגילוי מסמכים וגילוי מסמכים ספציפי. המשיב מתנגד לבקשה.

צדק בית המשפט קמא כאשר החליט ביום 16.2.16 לדחות את הבקשה למחיקת כתב ההגנה לפי תקנה 122, מן הטעם שלא ניתן צו בעניין גילוי מסמכים ספציפי. על פי תקנה 122 ניתן לבקש מחיקת כתב ההגנה כנגד בעל דין שאינו מקיים "צו להשיב על שאלון, צו לגילוי מסמכים, צו לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים לפי תקנה 65". צדק בית המשפט בקובעו שלא ניתן צו לגילוי מסמכים ספציפי. המבקש הגיש פרוטוקול מיום 8.3.15 והחלטות נוספות, אבל באף אחת מההחלטות וגם לא בפרוטוקול לא ניתן אחד הצווים האלה. בבקשות המבקש מופיע הטיעון שביום 13.5.15 ניתן על ידי בית המשפט צו לגילוי מסמכים, אבל לא הטיעון שבאותו יום ניתן צו לגילוי מסמכים ספציפי, והצו לא צורף לבקשה. להסיר ספק, צו גילוי מסמכים כללי הוא לפי תקנה 112 וצו גילוי מסמכים ספציפי הוא לפי תקנה 113. המשיב הגיש פרוטוקול מיום 4.11.15 שההחלטה הרלוונטית בו היא "ההליכים המקדמיים יושלמו בתוך 15 יום מהיום. צד שלא יעשה כן, מסתכן במחיקת כתב טענותיו". זהו צו להשלמת הליכים מקדמיים, ולא ניתן לראות בו צו לגילוי מסמכים ספציפי. הצדדים ניהלו ביניהם גילויי מסמכים, לרבות מסמכים ספציפיים, אבל צו של בית המשפט בעניין זה לא ניתן. על כן, לא היה בידי בית המשפט להיענות לבקשה לפי תקנה 122. בדין ניתנה אפוא החלטתו מיום 16.2.16. אציין, שעל פי צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהם רשות ערעור) תשס"ט-2009, לא תינתן רשות ערעור בהחלטה לפי תקנה 122.

ההחלטה מיום 17.2.16 היא החלטה בבקשה שהוגשה ביום 16.2.16 למתן צו ולגילוי מסמכים ספציפי. החלטת בית המשפט קמא היתה שאין בדעתו לפתוח כעת מחדש את ההליכים המקדמיים, 3 וחצי חודשים לאחר ההחלטה מיום 4.11.15, ו-4 וחצי חודשים לאחר ההחלטה מיום 30.9.15, בשלב הגשת התצהירים. "לוח הזמנים נקבע בהחלטות הנ"ל, הצדדים יתעלמו ממנו ואין להם להלין אלא על עצמם. לא מדובר בתוכנית כבקשתך". עיינתי בטענות המבקש הסבור כי חובתו של בית המשפט לאכוף את קיום ההליכים המקדמיים, וסירובו אינו מוצדק ומעניק למשיב יתרון דיוני, כאשר מתן הצו לא מביא לכל עיכוב בבירור התביעה או בהגשת תצהירים. מנגד עיינתי גם בטענות המשיב לפיהן על המבקש לבדוק עצמו תחילה וכי הודיע את דבר כל המסמכים שהצליח לרכז וגילה אותם למבקש, ולא סירב לגלות מסמך כלשהו.

זהו תפקיד הערכאה הדיונית להסדיר את הדיון בפניה לפי מיטב שיקול דעתה. קביעת לוח זמנים לביצוע ההליכים המקדמיים היא חלק ממילוי תפקיד זה, ועל הצדדים לכבד את לוח הזמנים הנקבע על ידי הערכאה הדיונית. אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, מתי להאריך מועדים לביצוע פעולות במסגרת לוח הזמנים שנקבע על ידה, האם פתיחת ההליכים המקדמיים מחדש תאריך את בירור התביעה או לא. לא מצאתי בטענות המבקש נימוק המצביע על טעות גסה של בית המשפט בכך שעמד על לוח הזמנים שקבע. אציין, שלוח הזמנים עוסק גם בפעולתו של בית המשפט על פי בקשות שיוגשו בזמן. אין בכך כדי למנוע מהצדדים עצמם להסדיר ביניהם את גילוי המסמכים, ולטעון כל טענה בעניין זה במסגרת הדיון בתביעה עצמה.

אשר על כן אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור.

המבקש ישלם למשיב הוצאות הבקשה בסך 3,510 ₪.

המזכירות תעביר למשיב סכום זה מתוך העירבון שהופקד, ותחזיר את היתרה למבקש.

ניתנה היום, י' ניסן תשע"ו, 18 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.