רע"א 252/15 פטרוטק בע"מ ואח' נ' רשות מקרקעי ישראל

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' שנלר, ק' ורדי, ו-ח' ברנר) בע"א 45545-04-13 מיום 14.12.14, במסגרתו נדחה ערעור המבקשות על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופט י' קורן) בת"א 38230-04-12 מיום 4.3.13. בפסק הדין נתקבלו שלוש תביעותיה של המשיבה כנגד המבקשות, והוא הורה על סילוק המבקשות מן המקרקעין הידועים כחלקה 16 בגוש 6777 בישוב אזור, וכן על חיובן של כל אחת מהן בתשלום של 100,000 ₪ כפיצוי מוסכם על בסיס הסכמים ביניהן. לבקשה נתלוותה בקשה לעיכוב ביצועה של החלטת בית המשפט המחוזי עד להחלטה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים

ב.        המשיבה היא בעלת מקרקעין בישוב אזור – גוש 6777, חלקה 16. המבקשות הן שלוש חברות המחזיקות כל אחת בחלק אחר של המקרקעין, ומנהלות בו את עסקיהן. בחודש פברואר 2009 נכרתו הסכמי פינוי בין המבקשות למשיבה, במסגרתם התחייבו המבקשות לפנות את המקרקעין לא יאוחר מיום 29.2.12. על פי ההסכמים, פינוי מוקדם יותר של המקרקעין אמור היה להתאפשר, אם יינתן תוקף לתכנית על פי חוק התכנון והבניה, ובהתראה של שישה חודשים מראש. כן נקבע פיצוי מוסכם בסך 100,000 ₪, אם לא יפנו המבקשות את המקרקעין במועד הקבוע. ביום 4.2.09 שלח בא-כוח המבקשות את הסכמי הפינוי למשיבה והם חתומים, וצירף להם מכתב נלוה, בו העלה על הכתב הסכמה שלטענתו ניתנה לו בעל פה על ידי המשיבה, לפיה ככל שלא יחלו בפעולות שיווק של המקרקעין, יהיו המבקשות רשאיות להגיש בקשות להארכת מועד הפינוי, והמשיבה, בכפוף לנהליה, לא תתנגד לכך. על מכתב זה הוטבעה חותמת "נתקבל", אך לא התקבלה כל תגובה עניינית באשר לתוכן המכתב הנלוה – לא של דחיה ולא של אישור.

ג.        כאשר התקרב מועד הפינוי הקבוע בהסכמים, נתבקשו המבקשות על-ידי המשיבה לפנות את המקרקעין, אולם הן הודיעו כי אין בכוונתן לעשות זאת, משום שלטענתן בהתאם לנאמר במכתב הנלוה, רשאיות הן להאריך את תקופת החזקתן במקרקעין כל עוד לא חל שינוי בתכניות החלות. משעמדו המבקשות על סירובן, הגישה המשיבה תביעת סילוק לבית משפט השלום כנגד כל אחת מן המבקשות. בשל זהות המחלוקת ולאחר הסכמת הצדדים, אוחד הדיון בשלוש התביעות.

ד.        בית משפט השלום קיבל את תביעות המשיבה, לאחר שקבע כי המבקשות לא עמדו בנטל להוכיח כי בנוסף להסכמי הפינוי, קיימים הסכמים נוספים בין הצדדים המאפשרים דחיית הפינוי. בית המשפט דחה את גרסת המבקשות לפיה הייתה הסכמה שבעל פה ביניהן לבין המשיבה אשר הועלתה על הכתב במכתב הנלוה, ומתח ביקורת על הניסיון ליצור הסכמה שכזו באמצעות צירוף מכתב להסכמים הפורמליים החתומים. בעוכרי המבקשות עמדה העובדה, שהעד הראשי מטעמן, עו"ד מולכו, מיאן להגיש תצהיר מטעמו, אף שנכון היה להעיד בעל פה, דבר שמנע בסופו של דבר את העדתו, ונקבע כי הדבר פוגע באופן משמעותי באמינות גרסתן. בנוסף, ציין בית המשפט כי עדי המשיבה, אשר נטלו חלק מטעמה במשא ומתן על הסכמי הפינוי, העידו כי איש אינו מוסמך לאשר הסכמות שאינן באות לידי ביטוי במסגרת הסכמים פורמליים הנחתמים כדין על ידי נציגי המשיבה, וכי עו"ד מולכו, בא-כוח המבקשות, אשר שימש בעברו כיו"ר ועדת פינויים עליונה של המשיבה, לבטח ידע זאת. עוד ציין בית המשפט, כי לא השתכנע מטענת המבקשות, לפיה חתמו על הסכמי הפינוי, על בסיס מה שהוסכם לכאורה בעל פה והועלה עלי כתב במסמך הנלוה; וכן דחה את טענותיהן בדבר חוסר תום לבה של המשיבה בבואה לפנות את המבקשות, ובדבר אפלייתן שלא כדין לעומת מחזיקים אחרים אשר מועד פינוים נדחה. לבסוף התייחס בית המשפט לסוגיית הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכמי הפינוי, וקבע כי בנסיבות העניין מדובר בסכום סביר למדי.

ה.        על פסק דין זה הגישו המבקשות ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערעור, בנוסף לטיעונים שטענו המבקשות בבית משפט השלום בכל הנוגע למעמד המכתב הנלוה, נטען מטעמן כי התגלו להן בעיון בתיקי הועדה המקומית מסמכים חדשים המלמדים לשיטתן, כי להן זכויות במקרקעין, אשר הוקנו מכבר לחברה שקדמה להן, וכי אלה הוסתרו מפניהן על-ידי המשיבה.

ו.        בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשות, משקיבל את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין של בית משפט השלום, ומשמצא כי ממצאים אלה תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע. הערעור נדחה ביסודו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. בית המשפט ציין, כי המבקשות לא עמדו בנטל להוכיח שהאמור במכתב הנלוה משקף סיכום כלשהו, וכי טענתן, לפיה שתיקה לגביו מצד המשיבה מעידה על הסכמה, דינה להידחות. באשר לטענת המבקשות בדבר החומר הראייתי החדש, קבע בית המשפט, כי מדובר בשינוי חזית, שכן בפני בית משפט השלום לא עלתה כל טענה בדבר טעות והטעיה או כל פגם אחר בכריתה, וכי אין אפשרות להעלות טענות חדשות אלה בשלב זה, אלא בתביעה חדשה; כזו אכן הוגשה על ידי המבקשות (ת"א (ת"א) 4120-03-14). עוד צוין בפסק הדין, כי אף אילולא היה מדובר בשינוי חזית, אין מקום להתיר את הגשתן של הראיות הנוספות הללו, על פי הכלל בדבר הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור, לפי תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, הוא שהדבר אפשרי רק אם הראה בעל דין כי לא ידע ולא יכול היה לדעת על קיומן של הראיות אף שפעל בשקידה. בענייננו, קבע בית המשפט כי כיון שהמסמכים המדוברים נמצאו בתיק הועדה המקומית בחולון, והיו נגישים למבקשות מבלי להשקיע מאמץ רב, אין להתיר הגשתם בשלב זה. לבסוף, באשר לטענותיהן של המבקשות הנוגעות לאי מילוי חובת הגילוי של המשיבה במהלך ההליך המשפטי בבית משפט השלום, קבע בית המשפט כי חובת הגילוי חלה אך על חומר רלבנטי לפלוגתאות הנידונות בהליך, וכיון שהמסמכים אינם נוגעים לטענות שהיו במחלוקת – מעמד המכתב הנלוה – לא הייתה הרשות מחויבת לגלותן במסגרת ההליך המשפטי.

הבקשה

ט.       המבקשות טוענות, לעניין הלכות הגלגול השלישי, כי עסקינן לעיצומם של דברים בגלגול שני כיון שהמסמכים החדשים לא היו בפני בית משפט השלום, וכן כי בבקשה עניין ציבורי הנוגע, בין השאר, להתנהגות הרשות הציבורית.