רע"א 24567-03-15 הבישופות של עכו,חיפה,נצרת והגליל לכנסיה היוונית קתולית נ' ג'רטס

1.בפניי בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי הבישופות של עכו, חיפה, נצרת והגליל לכנסייה היוונית קתולית ובתי הספר היוונים קתולים (להלן "המבקשת"), על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כבוד סגן הנשיא השופט רמזי חדיד), שניתנה ביום 22/02/15 במסגרת תיק תע"ח 49075-12-14, לפיה מצא בית משפט קמא, כי התביעה לפינוי מושכר שהגישה המבקשת כנגד הגב' גרטס עליזה (להלן: "המשיבה"), אינה ראויה לדיון במסגרת תביעה לפינוי מושכר כפי שהוגשה, אם כי בסדר דין רגיל.

2.מבקשת רשות הערעור עולה, כי המבקשת הגישה כנגד המשיבה תביעה לפינוי מושכר הנמצא ברח' הרצליה 25 בחיפה שהוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משלוב], התשל"ב-1972 אינן חלות עליו, וזאת מכוח פרק טז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ד-1984, (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" או "התקנות").

3.על פי הנטען בכתב התביעה שהגישה המבקשת, המבקשת הינה הבעלים הרשום של מקרקעין הידועים כגוש 12434 חלקה 11 (להלן: "המקרקעין"). עוד נטען בכתב התביעה, כי בשנת 1947 או בסמוך לכך, החכירה המבקשת את הקרקע ל-C.H Weston Sanders לתקופה בת 49 שנים עם אפשרות להארכה, באמצעות הודעה לבעלים, בכתב, 12 חודשים לפני תום 49 שנות החכירה ב-12 שנים נוספות, (להלן: "החוכרת").

עוד טענה המבקשת בתביעתה, כי בחלוף הזמן העבירה החוכרת את זכויות החכירה שלה לחברת מעונות מפחרה בע"מ (להלן: "חברת מעונות בע"מ"), אשר בנתה בניין דירות על המקרקעין והחכירה את הדירות וחנויות בו בחכירת משנה, כאשר המשיבה חכרה אחת החנויות בבניין.

מבקשת רשות הערעור עולה, כי בחלוף השנים ועוד בשנת 1996, תקופת החכירות בבניין לרבות המושכרים, הגיעה לסיומה. כן עולה מבקשת רשות הערעור, כי חברת מעונות בע"מ, החוכרת הראשית והיא בלבד, הייתה רשאית להאריך את תקופת החכירה ב-12 שנים נוספות, דהיינו עד לשנת 2008, תוך כדי תשלום לבעלי הנכס, ומשלא עשתה כן הרי שתקופת החכירה הסתיימה.

לאחר סיום תקופת החכירה, המבקשת פנתה לטענתה למשיבה מספר פעמים בבקשה להסדיר את מעמדה המשפטי במושכר, לרבות פינויו באופן מידי מאחר שהיא החזיקה בו ללא חידוש הסכם חכירה ומבלי לשלם כל תמורה בגין החזקה והשימוש בו ואולם המשיבה לא עשתה כן, תוך הסגת גבול, התנהגות בחוסר תום לב ועשיית עושר שלא במשפט.

4.ביום 05/02/15 הגישה המשיבה כתב הגנה, במסגרתו טענה בין היתר, כי יש להעביר את הדיון בתביעה לסדר דין רגיל. המשיבה טענה, כי סדר הדין במסגרתו הוגשה התביעה מיועד למקרים שבהם הפסיק השוכר לשלם דמי שכירות ומסרב הוא לפנות את המושכר ואילו במקרה הנדון אין אלה הם פני הדברים. כן טענה המשיבה, כי זכויות החכירה אותן היא רכשה לתקופה של 25 שנים הן זכויות קנייניות, שאין מקום לפגוע בהן בהעדר בירור מעמיק.

5.בית משפט קמא לאחר שעיין בכתבי הטענות שהוגשו מטעם הצדדים, מצא, כי מן הראוי שתביעת המבקשת תידון בסדר דין רגיל וכי אין התביעה ראויה לדיון במסגרת תביעה לפינוי מושכר.

6.המבקשת מיאנה להשלים עם החלטת בית משפט קמא להעביר את התביעה לדיון במסגרת הליך של סדר רגיל במקום. ומכאן בקשת רשות הערעור.