רע"א 23496-05-16 קרן לירז בע"מ נ' בנק אגוד לישראל בעמ

זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופטת מעין צור) מיום 14.4.16, לפיה דחתה את בקשת המבקשת "ליתן תשובות מלאות ו/או מספקות לשאלות שהוצגו ולחילופין לקבוע כי נטל השכנוע הוא על המשיב". המשיב מתנגד לבקשה.

הצדדים הציבו בפני בית משפט זה קושי להכריע בבקשה. זאת, משום שלבקשה צורף רק העתק ההחלטה של בית המשפט קמא, שהיא החלטה בפתקית על גבי העמוד הראשון של הבקשה. לא צורף כל מסמך אחר, אפילו לא הבקשה שבה ניתנה החלטה. אין ספק שמבקש רשות ערעור חייב לצרף העתק ההחלטה שעליה הוא מערער, לפי תקנות 404+419, אבל לפי תקנה 419 היה על המבקשת לצרף את כל ההחלטות של הערכאה הקודמת "הנוגעות לאותו ענין". כך, עולה מטענות המשיב שהיה קדם משפט ובו ניתנו החלטות, לאחר טיעון של ב"כ המבקשת בענין בקשה להוסיף ולענות לשאלון, אבל המבקשת לא צירפה החלטה זו, וגם המשיב לא צירפה. מנגד, גם המשיב לא צירף לתשובתו שום מסמך, מלבד מכתב מיום 26.1.16 (בתשובה נאמר 26.1.15) על התצהיר המצורף אליו.

זאת אומרת, הצדדים סבורים, שכדי להחליט בבקשה אין צורך בשום מסמך נוסף, או שהם סבורים שתפקידו של בית המשפט לחפש עבורם את המסמכים הרלוונטיים בתוכנות בית המשפט. זה גם זה אינם נכונים. בנסיבות אלה, אחליט לפי מה שמצוי בפני.

החלטת בית המשפט קמא היתה ש"המועד להגשת בקשה לפי תקנה 110 לתקנות סד"א קבוע בתקנה 120. כפי שהובהר בדיון מיום 29.3.16, מועד זה חלף, ולכן דין הבקשה להוסיף ולהשיב לשאלון להידחות". איני יודע מה הובהר בדיון ביום 29.3.16, אבל אני מבין שהובהר שהמועד להגשת בקשות לפי תקנה 120 חלף. עומדת איפוא השאלה, אם המועד להגשת בקשה לפי תקנה 110 קבוע בתקנה 120.

התשובה לשאלה הזו היא שלילית לגבי הבקשה נשוא הדיון. תקנה 110 עוסקת בשני סוגי בקשות – בקשה לחייב להשיב, כאשר הנשאל אינו משיב, ובקשה לחייב את הנשאל להוסיף ולהשיב, כאשר לא השיב תשובה מספקת. תקנה 120, שאינה ציינת במפורש את תקנה 110, עוסקת רק בסוג הראשון של הבקשות לפי תקנה 110, דהיינו כאשר הנשאל כלל לא השיב. היא אינה עוסקת כלל במועד להגשת בקשה לחייב את הנשאל להוסיף ולהשיב.

יתר על כן, החלת המועדים בתקנה 120 על בקשה לחייב להוסיף ולהשיב תביא לכך שלא יהיה כמעט מקרה שבו ניתן להגיש בקשה להוסיף ולהשיב. לפי תקנה 120, תוך 30 יום מהמצאת כתב ההגנה או כתב התשובה יש לפנות בדרישה להשיב על שאלון, שרק אם בעל הדין הנשאל לא השיב עליו תוך 30 יום אפשר להגיש בקשה לבית המשפט, במועד שלא נקבע. עכשיו נניח שהנשאל נשאל תוך 30 יום והשיב תוך 25 ימים, מתי המועד להגיש בקשה לחייב אותו להוסיף ולענות? אם חלה תקנה 120, הרי המועד של 30 יום מכתב בי דין אחרון חלף עבר, מבלי שהוגשה בקשה לחייב להוסיף ולענות, ובכך חלף המועד לפי תקנה 120. אמור מעתה – תקנה 120 אינה חלה על אותו חלק בתקנה 110 העוסק בבקשה לחייב את הנשאל להוסיף ולענות.

על כן, טעה בית המשפט קמא, כאשר דחה את הבקשה מן הטעם שהמועד להגשת בקשה לפי תקנה 110 קבוע בתקנה 120. המועד להגשת בקשה לפי תקנה 110 אינו קבוע בתקנה 120. רק המועד להגשת בקשה לחייב את הנשאל להשיב על השאלון קבוע בתקנה 120, וזו אינה הבקשה שהיתה בפני בית המשפט קמא.

למעשה, עולה מדברי המשיב, שהוא מסכים שהמועד להגשת בקשה כזו אינו קבוע בתקנה 120, דהיינו שהחלטת בית המשפט קמא שגויה, אלא שהוא סבור שלגופה של הבקשה יש לדחותה, משום שהשיב תשובות מספקות. יכול להיות שכך הוא, אבל זה עניינה של הערכאה הדיונית, היורדת לעומקה של המחלוקת שבין הצדדים (ולפניה כל המסמכים), אשר תכריע בשאלה אם יש לקבל את הבקשה לגופה או לדחות אותה לגופה, או כל החלטה אחרת.

לא אעסוק כלל בקביעה הנוספת של בית המשפט קמא, שאין עילה שבדין להפוך את נטל ההוכחה וכי אף התובעת לא הזכירה עילה כזו בבקשה. המבקשת טוענת שהזכירה עילה כזו בסעיף 12 לבקשה, אבל הדף האחד שצירפה לבקשה כולל רק עד סעיף 2 לבקשה, ולא ניתן לבדוק את טענתה. אציין, שבעוד המבקשת ביקשה לקבוע הפיכת נטל השכנוע, בית המשפט קמא קבע שאין עילה להפוך את נטל ההוכחה. אני מניח שזו בחירה מושכלת של בית המשפט קמא, להתייחס לנטל אחר מזה שנטען על ידי המבקשת, בהתאם לטענות המשיב, שמן הראוי היה לדון בנטל אחר מזה שנטען על ידי המבקשת, אלא שהוא טען שצריך לדון בנטל הבאת הראיות. מכל מקום, לא אדון באף אחד מאלה, בהעדר מידע על הבקשות, כתבי בי דין והחלטות בתיק.