רע"א 22937-04-16 זכאי נ' עמידר,החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

לפניי בקשה להשהיית הליכי פינוי במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש השלום (ת"א 38035-02-16, השופטת מרים אילני) בגדרה דחה בית המשפט את בקשתו של המבקש לעיכוב הליכי פינוי בתיק הוצאה לפועל 03-23583-11-0.

רקע

המבקש מתגורר בבית בשכונת מוצא תחתית 12 בירושלים (להלן: "הדירה"). המשיבה מנהלת חלק מנכסי המדינה ופועלת כשלוחה של מנהל מקרקעי ישראל לצורך מתן דיור ציבורי. המשיבה הכירה בזכויותיו של המבקש כדייר מוגן בדירה החל משנת 1992, בעוד שלא הכירה בזכויות המבקש לגבי הקומה השנייה בדירה וכן לגבי השטחים והתוספות מחוץ לדירה, אשר לטענת המבקש כוללים גם מבנה המשמש כנגרייה המופעלת על ידו לפרנסתו. ביום 18.11.10 ניתן פסק דין בת"א 11789/05 (השופטת מרים ליפשיץ-פריבס) בו נקבע כי על המבקש לפנות את השטחים והתוספות מחוץ לדירה אליהם פלש כמו גם את הקומה השנייה (להלן: "פסק הדין"). חרף פסק הדין, המבקש טרם פינה את השטחים והתוספות מחוץ לדירה.

ביום 11.3.14 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה בדבר הפקעת שטחים לצרכי ציבור. שטחים אלו כללו את דירת המבקש. בעקבות מגעים בין חברת נתיבי ישראל, החברה הלאומית לתשתיות בע"מ, נחתם הסכם בין המבקש לבין חברת נתיבי ישראל לפיו יפנה המבקש את הדירה עד ליום 1.12.15 בתמורה לסך 5,237,000 ₪ (להלן: "הסכם ההפקעה"). השטחים והתוספות מחוץ לדירה הינם מחוץ לקו ההפקעה, והפיצוי הכספי ניתן בגין הזכויות בדירה בלבד.

פנייתו של המבקש ללשכת ההוצאה לפועל לעיכוב הליכי הפינוי ביחס לשטחים המיועדים לפינוי (השטחים מחוץ לדירה) נדחתה. בהמשך, בהסכמת המשיבה, הושהה פנויים של השטחים מחוץ לדירה. בקשה נוספת, מאוחרת יותר, בה טען המבקש כי הסכם ההפקעה הותנה בהסדרת השטחים מחוץ לדירה, נדחתה אף היא על ידי ראש ההוצאה לפועל, תוך הפנית המבקש לערכאה מתאימה.

בהליך בביהמ"ש קמא חזר וטען המבקש כי הסכם ההפקעה הותנה בהסדרת השטחים מחוץ לדירה ועל כן יש להורות על עיכוב הפינוי של השטחים הללו. מנגד, טענה המשיבה כי היא כלל לא הייתה צד להסכם ההפקעה וכי לאורך כל הדרך הבהירה למבקש כי היא עומדת על פינויו מהשטחים המיועדים לפינוי. כן טענה המשיבה כי צו הפינוי הושהה ולא בוטל כפי שטען המבקש. בית המשפט דחה את טענות המבקש וקבע כי בשל סיכויי התביעה הנמוכים וגם לאחר שיקול של מאזן הנוחות, אין מקום להיעתר לבקשה לעיכוב הפינוי. על בקשה זו הוגשה בקשת רשות ערעור והבקשה דנן להשהיית הליכים.

טענות הצדדים

לטענת המבקש, נקיטה בהליכי פינוי תסכל את מטרת בקשת רשות הערעור שהוגשה. לטענתו, קיימים סיכויים טובים כי בית המשפט ייעתר לבקשת הרשות, ידון בה כערעור ואף יקבל את הערעור בסופו של יום, ועל כן יש להורות על עיכוב ביצוע על מנת למנוע נזק בלתי הפיך, לרבות חיסול מקור פרנסתו. כן טוען המערער כי המשיבה השתהתה שש שנים מעת מתן פסק הדין ועד היום ועל כן אין צפוי לה כל נזק במידה ויעוכבו ההליכים עד להכרעה בבר"ע לגופה.

לטענת המשיבה יש לדחות בקשה זו, שכן היא נועדה רק לדחות את הקץ. לטענתה, סיכויי המבקש לקבלת רשות הערעור אפסיים, מסקנות בית המשפט בפסק הדין אינן ניתנות לערעור וכל טענתו של המבקש בדבר ההסכמה להסדרת השטח אין לה על מה שתתבסס. כן טוענת המשיבה כי ממצאי בית משפט קמא מוסבים על עובדות, ובמסגרת בקשת רשות הערעור לא תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא. באשר למאזן הנוחות, סומכת המשיבה את טענתה על החלטת בית המשפט קמא אשר קבע כי מאזן הנוחות אינו עומד לימין המבקש במקרה זה. לבסוף טוענת המשיבה כי ככל ויורה בית המשפט על עיכוב הליכים, יש להורות על תשלום דמי שימוש ראויים בנכס ע"י המבקש עד למתן החלטה סופית בבקשת רשות ערעור ובהפקדת ערובה לשם כך.

דיון והכרעה