רע"א 2230-15, 2606-15 פז ואח' נ' מועצה אזורית חבל מודיעין

1. לפני שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 25.2.2015 (ע"א 35174-10-13, השופטות מ' נד"ב, ו' פלאוט ו-א' רבינוביץ ברון). בפסק דינו זה הכריע בית המשפט המחוזי בשני ערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה מיום 31.7.2013 (ת"א 21568-02-10, השופט ז' ימיני) – קיבל בחלקו את הערעור שהגישה המועצה האזורית חבל מודיעין (להלן: המועצה), המבקשת ברע"א 2606/15, ודחה את הערעור שהגישו עורכי הדין מאיר פז וירון ממן, (להלן בהתאמה: עו"ד פז ו-ועו"ד ממן, ויחד: עורכי הדין), המבקשים ברע"א 2230/15.

רקע והליכים קודמים

2. בשנת 1999 נעשה הסכם בין המועצה לבין עו"ד פז שנתן לה ייעוץ משפטי גם קודם לכן (להלן: הסכם 1999). לאחר שהסתיים הסכם זה, בשנת 2000, העבירה המועצה את הייעוץ המשפטי שלה לעורך דין אחר, אך השאירה בידי עו"ד פז את הטיפול בנושא גביית הארנונה, מבלי שנערך כל הסכם בכתב שהסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים. באותה שנה, החל עו"ד פז לעבוד יחד עם עו"ד ממן, והשניים נתנו יחד שירותים משפטיים למועצה בתחום האמור. הבקשה שבפני נסבה על הליך שמקורו בדרישתם של עורכי הדין לקבל תשלום על שירותיהם המשפטיים בתחום גביית הארנונה וזאת חרף דרישת הצורה הקבועה להסכם כזה לפי סעיף 232 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958 (להלן: צו המועצות האזוריות) הקובע כי הסכם של מועצה אזורית חייב להיחתם בחותמת המועצה, וכי "אין להטביע את חותמת המועצה על כל חוזה או מסמך מחייב אחר של המועצה אלא בפני ראש המועצה ואחד מאלה: חבר-מועצה או המזכיר או עובד אחר שהורשה על ידי המועצה; וכל אחד משניהם יחתום את שמו על החוזה או על המסמך האחר לראיה שבפניו נחתם".

3. ברקע הדברים, יצוין כי שאלת פרשנותו של הסכם 1999 נדונה במסגרת הליך משפטי קודם שהתקיים בין הצדדים. באותו הליך ניתן בבית משפט השלום פסק דין, שבו חויבה המועצה לשלם סכומים שונים לעו"ד פז (ת"א 1420/02, השופט ז' ימיני). פסק הדין אושר בערעור בבית המשפט המחוזי (ע"א 4175-08-07, השופט (כתוארו אז) א' שילה, והשופטות מ' נד"ב ו-א' שטמר).

4. בשנת 2005 עברה המועצה לגביית ארנונה במתכונת של גבייה מנהלית, ועל כן הורתה לעורכי הדין להקפיא את הטיפול בתיקי החייבים שנמסרו לטיפולם החל משנת 2006. באותה עת, המועצה ביצעה את הליכי הגבייה בעצמה, אך בהמשך החזירה לעורכי הדין 45 תיקים שבהם מאמצי הגבייה לא עלו יפה.

5. בשנת 2010 הגישו עורכי הדין תביעה לתשלום שכר טרחה המגיע להם, לטענתם בסך של 777,537 שקל, בקיזוז 131,282 שקל השייכים למועצה ונמצאו בידי עורכי הדין ביום הגשת התביעה.

6. ביום 31.7.2013 קיבל בית משפט השלום את תביעת עורכי הדין, בקבעו כי הייתה הסכמה בעל פה בין עורכי הדין למועצה לגבי שכר הטרחה שישולם להם – על בסיס הסכם 1999 (ביחס לשכר טרחה בבתי משפט והוצאה לפועל וכן ביחס לשכר טרחה מינימלי של 7.5% מהתביעות לפי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס- 2000) בתוספת הסדר נפרד לעניין מכתבי התראה לחייבים. בית משפט השלום התייחס למכתב שנשלח מראש המועצה לאחת מעובדותיה בשנת 2003, כלומר לאחר תום הסכם 1999, ובו נכתב כי הטיפול בחייבי ארנונה יישאר בידי עורכי הדין (להלן: המכתב), תוך התייחסות לכך שאף גזבר המועצה היה מכותב לו. בית משפט השלום ציין כי המכתב לא נחתם בחותמת המועצה, כנדרש לפי צו המועצות האזוריות, אך סבר כי חרף זאת התקיימו ביחס להסכמה בין הצדדים תכליות ההסדר הקבוע בצו האמור. בית משפט השלום עמד על כך שלפי המכתב והעדויות שנשמעו ההסכמה הייתה בידיעת גזבר המועצה, כי הייתה ודאות משפטית לגבי תנאי ההתקשרות, וכי אף לא מתעורר במקרה זה חשש להעסקת מקורבים. לכן, כך נקבע, יש לראות במכתב ובעדותו של גזבר המועצה, כאישור בכתב של ההסכם. לחלופין, וככל שמדובר בחוזה בלתי חוקי, נקבע כי התמלאו התנאים לכך שבית המשפט יורה על השבת האגרות ששילמו עורכי הדין ועל קיום שאר התחייבויותיה של המועצה. נפסק כי על המועצה לשלם לעורכי הדין את כלל סכום תביעתם, וזאת מלבד הרכיב שנגע לשכר טרחה בסכום של 7.5% מסכום התביעות, וביחס אליו נפסק כי המועצה תשלם לעורכי הדין 50% מהסכום. בסך הכל פסק בית המשפט המחוזי לעורכי הדין סך של 546,222.97 בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכר טרחה בסכום של 60,000 שקל.

7. המועצה ערערה על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, ואילו עורכי הדין הגישו ערעור שכנגד. ביום 25.2.2015 קיבל בית המשפט המחוזי בחלקו את הערעור שהגישה המועצה, ודחה את הערעור שכנגד. בית המשפט המחוזי סבר כי ההסכם בין הצדדים אינו מקיים את דרישותיו של צו המועצות האזוריות, בשים לב לכך שהמכתב לא חתום בחותמת המועצה ואף לא נחתם על-ידי שני בעלי תפקיד. על כן, כך נקבע, המדובר בהסכם בלתי חוקי. בית המשפט המחוזי התבסס על פסק דינו של בית משפט זה בעניין רע"א 5210/08 רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין(20.12.2010) (להלן: עניין רוזנבלום)) והשיקולים שפורטו בו, ובהתאם לכך קבע כי יש להפחית מהסכומים שנפסקו לעורכי הדין. בהקשר זה, בית המשפט המחוזי התייחס לכך שעורכי הדין בקיאים בדיני רשויות מקומיות וכי אשמם התורם ומידת חוסר תום הלב של שני הצדדים באי יצירת הסכם בכתב זהה. כן התייחס בית המשפט המחוזי לכך שלא ברור האם המועצה תקצבה את החיוב הכספי, וכי העדרו של הסכם בכתב הוא פגם היורד לשורשו של עניין. בנוסף לכך, נקבע כי נוכח העובדה שאף לשיטת עורכי הדין אחוזי הגבייה במהלך שנות עבודתם היה של 80%, הרי שיש לנכות 20% מהסכום שקבע בית המשפט המחוזי, אף מבלי קשר לשיקולים שהותוו בעניין רוזנבלום, משום שעורכי הדין אינם זכאים ליותר ממה שהיו מקבלים אילו נשארו התיקים בטיפולם. לבסוף, בית המשפט המחוזי לא התערב בקביעתו של בית משפט שלום בכל הנוגע להשבת אגרות והוצאות ששילמו עורכי הדין מכיסם, אך לגבי יתר רכיבי התביעה פסק לעורכי הדין רק 25% או 35% מהסכומים הנתבעים, לפי העניין, לאחר הפחתת 20% כאמור לעיל, וכן חייב את עורכי הדין בהוצאות המשפט של המועצה בסכום של 25,000 שקל.

8. יצוין, כי ביום 19.4.2015 נדחתה בקשתה של המועצה לתיקונו של פסק הדין האמור כך שבית המשפט המחוזי יורה על השבת סכומים ששילמה. בית המשפט המחוזי קבע כי המועצה כלל לא ביקשה סעד זה בערעור שהגישה, וכן שהצדדים חלוקים על סכום ההשבה.