רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין

1.        מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 26706-04-12, כב' השופטת ר' למלשטריך לטר), בגדרה נעתר חלקית בית המשפט לבקשת המשיב, והורה לחייב את המבקשת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשפט של ההמשיב, על סך 100,000 ₪.

רקע והליכים קודמים

2.        במהלך השנים 2009-2008 התקשרו הצדדים בהסכמי קבלנות. המבקשת הייתה אותה עת בעלת עסק משפחתי בתחום הבניה, והמשיב רואה חשבון אשר שימש כנאמן של חברת אגפל פ.ג (1989) בע"מ (להלן: אגפל). היקפו של ההסכם המרכזי, מושא התובענה בהליך העיקרי, הוא כ-4.3 מליון ₪ והוא התייחס לביצוע עבודות בניה על ידי המבקשת לטובת אגפל בפרוייקט "אחוזת הדרים" בתל מונד. בעיצומן של העבודות עלו היחסים בין הצדדים על שרטון – ההסכם הופר והמבקשת סולקה מאתר העבודות. על רקע זה היא הגישה תביעה כנגד המשיב בגין סכומים אשר לטענתה הוא חב לה על עבודות שביצעה ובגין אבדן הרווחים שנגרם לה כתוצאה מסילוקה מהפרוייקט. נסיבות ההפרה והסכסוך בין הצדדים שנויות במחלוקת. המבקשת והמשיב פרשו מסכת עובדתית שונה בתכלית זה מזו. ואולם, כפי שיובהר בהמשך, אין בית משפט זה נדרש לבחור בין גרסאות הצדדים לצורך ההכרעה בבקשה שלפניי.

           תחילה הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט המחוזי בסך 3,215,000 ₪, במסגרתה ביקשה לפטור אותה מתשלום אגרה (ת"א 10573-01-11, כב' השופטת ר' פוקס, ביושבה כרשמת). משבקשתה לפטור נדחתה והאגרה לא שולמה – נמחקה תביעת המבקשת והוגשה בשנית כעבור כשנה. זאת לאחר שהצליחה המבקשת לגייס את סכום האגרה הנדרש. כנגד תביעה שניה זו הגיש המשיב בקשה לסילוק על הסף, אך בקשתו נדחתה (ת"א 26706-04-12, כב' השופט מ' רניאל). בהמשך פנו הצדדים בבקשות הדדיות לגילוי מסמכים ומילוי שאלונים. בד בבד, ובטרם נתקבלו ההחלטות בבקשות הדדיות אלו, הגיש המשיב בקשה לבית המשפט המחוזי לחייב את המבקשת בהפקדת ערובה על סך 350,000 ₪ להבטחת הוצאותיו. כאמור, בקשה אחרונה זו התקבלה באופן חלקי. נקבע כי בשל מצבה הכלכלי הקשה של המבקשת וסיכויי התביעה הקלושים היא תחויב להפקיד ערובה בסך 100,000 ₪. מכאן בקשת רשות הערעור המונחת לפניי.

טענות הצדדים

3.       לטענת המבקשת שגה בית המשפט קמא משלושה טעמים: ראשית, הגישה היא שחיוב בהפקדת ערובה בערכאה ראשונה הינו החריג ולא הכלל. במקרה דנן לא מתקיימים התנאים המצדיקים את הטלת החיוב. שנית, מדובר בערובה חריגה בגובהה, אשר משמעותה האופרטיבית היא שלילת גישתה של המבקשת לערכאות. בהקשר זה מפנה המבקשת לכך שעלה בידה לגייס את סכום האגרה בו חוייבה, 50,000 ש"ח, רק לאחר מאמצים רבים ובחלוף למעלה משנה. שלישית, לא ניתן לומר בשלב מקדמי זה כי סיכויי התביעה קלושים. נתבקשה ונתקבלה תגובת המשיב והתקיים דיון בפניי.

לטענת המשיב, צדק בית המשפט המחוזי בחייבו את המבקשת להפקיד ערובה. זאת בשל סיכויי התביעה הקלושים לעמדתו, מצבה הכלכלי הקשה של המבקשת, לגביו אין עוררין, ובשל הוצאות המשפט הגבוהות הצפויות היה והתביעה תידחה. בנוסף, ניתן ללמוד מהעובדה כי המבקשת שילמה לבסוף את סכום האגרה בו חוייבה על דבר יכולתה לשלם גם את סכום הערובה. עוד טוען המשיב כי הקביעה לפיהסיכויי התביעה קלושים היא קביעה עובדתית אשר אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בה, קל וחומר כשעסקינן בהחלטת ביניים. לבסוף, חוזר וטוען המשיב כי המסלול דרכו הוגשה התביעה הוא מוטעה. לעמדתו, היה על המבקשת לפעול לבירור טענותיה במסגרת תביעה בהליכי הפירוק של אגפל ולא בתביעת חוב אישית נגד נאמן החברה שמונה על ידי בית המשפט כמפרקהּ. כפועל יוצא, טוען המשיב כי קיימות טענות סף כבדות משקל כגון היעדר יריבות בין הצדדים וקיומו של הליך סדור לתביעות כאמור, המטות את הכף אל עבר דחיית התביעה.

דיון והכרעה

4.       אקדים ואומר כי לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפניי ושמעתי את טענות הצדדים, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור, ולקבל את הערעור. הטעם בהגשת הבקשה נעוץ בהשפעת ההחלטה מושא הבקשה על ההליך העיקרי. החלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר חיוב המבקשת בערובה בסך 100,000 ₪ עשויה לחרוץ את גורלו של ההליך העיקרי. יתר על כן, סבורני כי הסוגייה של החיוב בערובה כוללת בתוכה היבטים כלליים ועקרוניים, גם ביחס לזכות היסוד של הגישה לערכאות.