רע"א 2130/15 תחנת דלק מפגש השרון בע"מ נ' מרי פרץ

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' סגן הנשיא א' ש' שילה, וכב' השופטים צ' ויצמן ו- א' רבינוביץ ברון) מיום 9.3.2015 אשר קיבל באופן חלקי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת ש' רפאלי) מיום 29.3.2011.

2. המבקשת היא חברה המפעילה תחנת דלק בעיר פתח תקווה. המשיבה, מרי פרץ, היא אלמנתו של המנוח דוד פרץ ז"ל (להלן: המנוח), אשר היה בעליה של פנצ'ריה (צְמִיגִיָה) שמיקומה בשטח התחנה. בשנת 1962 שכר המנוח מהחברה שהפעילה את התחנה אז, צריף בשטח התחנה ויחד עמו שטח של 20 מ"ר בכניסה לצריף, בהסכם של שכירות מוגנת. רצף האירועים הבאים תוארו בהרחבה בפסק דינו של בית משפט השלום, וכאן תובא רק תמציתם.

3. סמוך לאחר חתימת ההסכם, גודרו מכלי הדלק של התחנה באופן שמנע גישה של מכוניות לשטח הכניסה לצריף. על כן, ממועד זה שימש השטח המקורי ששכר המנוח לאחסון צמיגים וציוד אחר, והתיקונים השונים נעשו כשהמכוניות חונות במקומות שונים ברחבי התחנה "על בסיס מקום פנוי".

4. בינואר 1979 נרכשה השליטה בחברה המפעילה את התחנה על-ידי מר אליעזר לרמן (להלן: לרמן), ובינו לבין המנוח התגלעו מחלוקות שונות שהגיעו לפתחו של בית משפט השלום בפתח תקווה. שני פסקי דין שניתנו במחלוקות אלה, בשנת 1982, קבעו כי למנוח יש זכות שימוש בשטח התחנה לצורך חניית מכוניות ותיקונן, וזאת משום שנשללה ממנו האפשרות להשתמש בשטח שהושכר לו על פי ההסכם. לאחר שניתנו פסקי דין אלה, הגיעו הצדדים להסכמה ולמנוח הוקצה שטח בפינה הצפון-מערבית של התחנה, כשטח חניה בלעדי (להלן: חניית פרץ).

5. בשנת 1992 התקשרה חברת דלק השקעות ונכסים בע"מ, שרכשה את הזכויות במקרקעין ובתחנה, עם המבקשת, חברת תחנת דלק מפגש השרון בע"מ. בין הצדדים - המבקשת והמנוח - התגלעו מחלוקות שונות, בעיקר סביב הקמתו של מתקן שטיפה מודרני במקום תחנת הסיכה שהייתה עד אז במקום, והסכסוך הגיע לפתחו של בית משפט השלום בפתח תקווה. בין היתר, נחלקו הצדדים בענין גודל השטח של חניית פרץ. כך, בעוד שהמבקשת טענה כי שטח חניית פרץ אינו עולה על 20 מ"ר, שכן המדובר בשטח המהווה במהותו תחליף לשטח החצר שהיה אמור לעמוד לרשותו של המנוח על פי הסכם השכירות המוגנת, טען המנוח כי לאחר מתן פסקי הדין בשנת 1982, הוסכם בינו לבין לרמן על שטח בגודל של כ- 37 מ"ר על מנת שהמנוח יוכל לטפל בו זמנית בשני כלי רכב: משאית ומכונית פרטית.

           בית משפט השלום קיבל את עמדתה של המבקשת. נקבע, כי הנטל להוכיח שהוסכם להעניק למנוח שימוש בשטח העולה על 20 מ"ר היה מוטל על המנוח, והוא לא עמד בו. הודגש, כי בפסק דינו האחרון משנת 1982 של בית משפט השלום בפתח תקווה, נקבע כי למנוח זכות שימוש בשטח של התחנה חלף השטח שהוקצה לו לפי הסכם השכירות המוגנת, שגודלו הוא 20 מ"ר. כן הוטעם כי למעט עדותו של המנוח עצמו לא הובאו גרסאות התומכות בעמדתו לפיה בפועל שטח חניית פרץ היה גדול מ- 20 מ"ר, בהתאם להסכם בינו לבין לרמן. מכל מקום, נקבע כי אפילו השתמש המנוח בשטח גדול מ- 20 מ"ר לאורך השנים, אין בכך כדי להקנות לו זכות להמשיך להשתמש בשטח זה. נוכח האמור, פסק בית המשפט כי שטח חניית פרץ הוא בגודל 20 מ"ר, והובהר שמדובר בשטח של מלבן, שצלעותיו הצפונית והדרומית הן באורך של 5 מ' וצלעותיו המערבית והמזרחית הן באורך של 4 מ'. כן נאסר על המנוח להשתמש בשטח התחנה לטובת החנייתן של מכוניות לקוחותיו כפי שעשה עד כה, אלא אם יקבל רשות לכך ממנהל התחנה.

6. המנוח ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, ועתר בראש ובראשונה לשינוי צורת שטח המלבן, כך שאורכן של הצלעות הצפונית והדרומית יהיה 4 מ' ואילו אורכן של הצלעות המערבית והמזרחית יהיה 5 מ'. בית המשפט קיבל את הערעור והורה על התיקון המבוקש. כן הורה בית המשפט כי כל עוד יעבוד המנוח על שתי מכוניות פרטיות במקביל, אם אלה תחרוגנה עד למטר אחד משטח החנייה, לא יהווה הדבר הפרה של תנאי השכירות. בנוסף, פסק בית המשפט המחוזי, בניגוד לקביעתו של בית משפט השלום, כי יש לאפשר למנוח שימוש סביר בשטח התחנה לצורך חנייה של מכוניות לקוחותיו הממתינים, ובלבד שהדבר לא יפריע לפעילות השוטפת של התחנה. בית המשפט ציין כי קביעת בית משפט השלום חרגה מהקביעות שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה משנת 1982, שהן בבחינת מעשה בית דין.

7. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני. בבקשה נטען, כי בית המשפט המחוזי נתן סעדים שלא התבקשו במסגרת הערעור, ובכך סטה מההלכה המחייבת בדבר אי הענקת סעד שלא נדרש בכתבי הטענות. בענין זה מכוונת המבקשת לכך שבית המשפט התיר חריגה סבירה משטח חניית פרץ ובנוסף התיר החניית מכוניות הלקוחות בשטח התחנה. הודגש, כי השאלה היחידה שהועמדה להכרעתו של בית המשפט המחוזי הייתה אופן התיחום של שטח החנייה, והוא לא נדרש לבצע שינויים נוספים בפסק דינו של בית משפט השלום. גם לגופם של דברים נטען כי לא הייתה הצדקה להתערבות בקביעותיו של בית משפט השלום. הודגש, כי בית משפט השלום שמע עדים והתרשם ממהימנותם, וכן ביקר בתחנה בעצמו. נטען כי בית משפט השלום ערך איזון ראוי בין הצרכים של כלל הפעילות בתחנה לבין צרכיו של עסקו של המנוח, וכי לבית המשפט המחוזי לא היה כל יתרון בעריכת איזון שונה. עוד בהקשר זה נטען, כי אופן התיחום של חניית פרץ שעליו הורה בית המשפט המחוזי יביא בהכרח לסטייה משטח החנייה, שכן אורכן של מכוניות רבות עולה על 4 מ'. לבסוף, נטען כי הסטייה של בית המשפט המחוזי מההלכה הפסוקה פגעה בזכות הקנין של המבקשת.