רע"א 2047/16 חברת אולמי אחים סעיד אל - דהאהוד בע"מ ואח' נ' אולמות ומסעדות דאוד (2001) בע"מ

           לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' וינשטיין) בת"א 16910-01-16 מיום 10.1.2016 ומיום 27.2.2016, בהן ניתנו סעדים זמניים לטובת המשיבה. לצד הבקשה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטות הנ"ל עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

1. המשיבה הוקמה בשנת 2001 והפעילה עסק של אולמי חתונות ואירועים תחת שם המסחר "אולמי דאוד" (להלן: שם המסחר). עסקה של המשיבה הופעל במבנה בכפר יאסיף, אשר הוקם בשנת 1997 והיה בבעלותו של מר עפיף דאוד (להלן: מר דאוד), בעל מניות במשיבה. ביום 1.1.2012 נחתם הסכם שכירות בין המשיבה ומר דאוד לבין המבקשים 2 ו-3 והמבקשת 1 – בשמה כפי שהיה באותה עת, "אולמי אחים סעיד בע"מ" – לפיו השכירה המשיבה למבקשים את המבנה בו הופעל עסקה לתקופה של שלוש שנים. סעיף 17 להסכם השכירות התיר למבקשים לשאת את שם המסחר למשך כל תקופת השכירות. עוד נקבע בסעיף כי המבקשים מנועים מלעשות שימוש בשם זה "בכל מקום מחוץ למושכר", וכי שם המסחר שייך "למשכירה בלבד אשר בתום תקופת השכירות ו/או ביטול החוזה מכל סיבה שהיא, יהא השוכר ו/או מי מטעמו מנועים מלעשות שימוש כלשהו בשם 'אולמי דאוד'". סעיף 2.4 להסכם השכירות קבע כי אם יקיימו המבקשים את תנאי ההסכם במלואם, תוענק להם זכות קדימה לרכישת הקרקע והמבנה הבנוי עליה. יוער כי אל הסכם השכירות צורף הסכם מכר חתום בין מר דאוד למבקשים, לרכישת "כל זכויותיו בנכס" של מר דאוד. עוד יוער כי מעל המבנה מתנוסס שלט ניאון הנושא את השם "אולמי מסעדת דאוד" (להלן: השלט). עם התקרב תום תקופת השכירות, ביום 18.12.2014 נחתם הסכם למכר המבנה בין המבקשים למר דאוד. סמוך לאחר מכן, הוסיפו המבקשים לעשות שימוש בשם המסחר של המשיבה, כך לטענת המשיבה.

2. ביום 3.6.2015 שלח מר דאוד למבקשים דרישה להסיר באופן מיידי את השלט, וכן להפסיק מיידית "כל שימוש בשם כלשהו הקשור לאולמי דאוד". זאת, כיוון שבהתאם לסעיף 17 להסכם השכירות, היה על המבקשים להפסיק את השימוש בשם "אולמי דאוד" בתום תקופת השכירות. בתגובתם מיום 6.6.2015, טענו המבקשים כי רכשו את "מלוא זכויותיו של המוכר בנכס שהנו עסק 'חי'". עוד צויין כי המבקשת 1 "אינה משתמשת בשם אולמות ומסעדות דאוד"; כי "הנכס כולל שלט מקולקל מעל לגג האולם, אשר מואר בחלקו באופן אוטומטי בלילה"; וכי השלט עומד לרשות המשיבה, ואם ברצונה להסירו, הינה מתבקשת לתאם זאת מראש.
3. ביום 24.11.2015 שונה שם המבקשת 1 באופן שנוספה לו המילים "אל-דאהוד" (שמה המלא כיום הוא "אולמי אחים סעיד אל-דאהוד בע"מ"). ביום 10.1.2016 הגישה המשיבה נגד המבקשים תביעה לבית המשפט המחוזי בגין "גניבת עין, גזל מוניטין, עשיית עושר ולא במשפט" ו"הפרת סימן מסחר". לצד פיצויים כספיים, עתרה המשיבה במסגרת תביעתה, בין היתר ל"נתינת צווים מתאימים [...] להפסקתה של העוולה" של גניבת עין; "לצוות על הפסקת ההפרה לאלתר" של סימן המסחר; וכן לתת צו המורה למבקשת 1 "לשנות את שמה לשם העולה בקנה אחד עם דרישת החוק". בד בבד עם הגשת התביעה, ביקשה המשיבה לקבל שני סעדים זמניים: ראשית, צו מניעה המורה למבקשים (להלן: הסעד הראשון):

       "לחדול ולהימנע מכל פניה, שיווק, פרסום ו/או הפצה, במסמך לרבות מעטפה, בתמונה, בשילוט, בקול ו/או בכל דרך אחרת, לרבות באמצעות פרסום באמצעי התקשורת השונים, ובכלל זה בעיתונות הכתובה, באינטרנט, בהודאות דואר אלקטרוני, ברדיו, בטלוויזיה, בעלונים ובמעטפות, בקשר עם כל שירות, מוצר, פעילות, יוזמה עסקית ו/או כל מיזם אחר, הנושא את השם: 'אולמי ומסעדת דאוד' ו/או 'אולמי דאוד' (ההדגשה במקור – י.ד.) (ובכלל זה, כל צירוף מילים הכולל את הביטוי 'אולמי דאוד') [...] וכן לחדול לאלתר ולהימנע מכל פניה לכל אדם ו/או גוף, ציבורי ו/או פרטי, תוך שימוש בשם 'אולמי דאוד', וכל זאת במסגרת כל פעילות ו/או יוזמה, הקשורה באספקה ו/או מכירה בכל הנוגע לאירועי חתונות, שמחות, שירותי הסעדה (קייטרינג) וכנסים".

           שנית, צו המורה למבקשים לפרק ולהוריד את השלט, ולמסור אותו לידי המשיבה (להלן: הסעד השני). עוד באותו היום ניתן צו מניעה ארעי בהתאם למבוקש בסעד הראשון.

4. ביום 27.2.2016 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבה והורה על מתן שני הסעדים הזמניים. יוער ביחס לסעד הראשון, כי בית המשפט אימץ כלשונו את צו המניעה שביקשה המשיבה, תוך שהוסיף על איסור השימוש בשם "אולמי דאוד" גם: "כל סימן הדומה לו עד כדי הטעיה, לרבות הסימן 'אל דאהוד'". עוד יוער ביחס לסעד השני, כי נקבע שעל המבקשים לפרק, להוריד ולמסור את השלט למשיבה תוך 14 ימים. זאת, מאחר שכפי העולה ממכתבם מיום 6.6.2015, ממילא לא התנגדו להסרתו. עוד נקבע כי המבקשים יישאו בעלויות הפירוק וההובלה שלו.

           בהחלטתו, בחן בית המשפט המחוזי את סיכויי התביעה, וכן את מאזן הנוחות. את עיקר דבריו הקדיש בית המשפט לשאלת סיכויי התביעה, ובפרט לתנאים המצטברים להוכחת עוולת גניבת עין: קיומו של מוניטין בעסקו של התובע; וחשש סביר להטעיית הציבור. ביחס לתנאי הראשון, קבע בית המשפט כי המחלוקת האמיתית בין הצדדים איננה בשאלת קיומו של מוניטין בשם המסחר, אלא בשאלה אם הוא נמכר למבקשים במסגרת הסכם המכר. לאחר שעיין בהסכם המכר, קבע בית המשפט כי המשיבה הרימה את הנטל הנדרש – לצורך מתן סעד זמני – כדי להוכיח כי לא מכרה את שם המסחר. אשרלתנאי השני, בחן בית המשפט את "המבחן המשולש" שהתוותה הפסיקה – המראה והצליל; סוג הסחורה וחוג הלקוחות; ושאר נסיבות העניין – וקבע כי קיים חשש סביר להטעיית הציבור. אשר על כן, נקבע כי המשיבה עמדה, על פני הדברים, בתנאים הנדרשים להוכחת עוולת גניבת עין. יוער כי במסגרת הדיון, ציין בית המשפט כי העיתוי של שינוי שמה של המבקשת 1 – במועד שבו כבר היה ידוע לה שהמשיבה חולקת על טענתה כי רכשה את השם המסחרי "אולמי דאוד" כחלק מהסכם המכר – "הינו תמוה, ויש בו כדי להצביע על התנהלות שלא בתום לב ומתוך מטרה לנסות 'לקבוע עובדות בשטח'".