רע"א 1833/15 תעשיות מזון תנובה ואח' נגד רוני מאנה

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' אטדגי), בה נדחתה בקשת המבקשות לסילוק תביעתו של המשיב על הסף מחמת אי עמידה בדרישת הכתב הקבועה בסעיף 9(א) לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המתווכים).

1. המשיב הגיש תביעה לבית משפט קמא, בה טען כי הוא זכאי לדמי תיווך בגין עסקה במקרקעין הידועים כ"שוק הסיטונאי" בתל אביב. העסקה נערכה בין המוכרות, עיריית תל אביב וחברת השוק הסיטונאי לתוצאת חקלאית בע"מ (להלן: חברת השוק), לבין הרוכשות שכונו "קבוצת גינדי-הריבוע הכחול". תביעתו של המשיב הוגשה נגד המבקשת 1 (להלן: תנובה) המחזיקה בכ-76% ממניות חברת השוק, ונגד המבקשת 2, שלטענת המשיב היא נציגתה בישראל של קרן APEX הבינלאומית, אשר החזיקה במועדים הרלוונטיים כ-56% ממניותיה של תנובה. יתר ההחזקות בחברות המדוברות פורטו בהחלטתו של בית משפט קמא ואינן רלוונטיות לבקשה דנן.

           המשיב טען בכתב תביעתו כי סיפק למבקשות שירותים בדמות "ניהול, סיוע וסגירת המשא..." וכי הוא היה "הרוח החיה לכל אורך הליך המשא ומתן". המשיב תבע מהמבקשות שתשלמנה לו "דמי תיווך עבור פעולותיו, מעורבותו, יזמותו ותרומתו בתקופה הקריטית של המשא ומתן, בה ליווה את הצדדים יד ביד עד לחתימה על אותה מערכת הסכמית". המשיב טען כי עם סיומו של המשא ומתן נכרתה העסקה והמתחם נמכר תמורת כ-1.1 מיליארד ₪, אולם המבקשות סירבו לשלם לו עמלה בגין שירותיו וזאת בניגוד להבנות שבינו לבין נציגיהן. המשיב העמיד תביעתו על סך של 11,210,000 ₪ כולל מע"מ, שהם כ-1% מערך העסקה. אין חולק כי שיעור דמי התיווך לא סוכם מראש. המשיב ביסס תביעתו על עילות של הפרת הסכם, עשיית עושר ולא במשפט ורשלנות (סעיפים 6-4, 39, 99-83 לכתב התביעה).

2. המבקשות הגישו לבית משפט קמא בקשה לסילוק התביעה על הסף מן הטעם שלשיטת המשיב עצמו, תביעתו היא לקבלת דמי תיווך בגין עסקה במקרקעין, אולם אין חולק כי לא נערך כל הסכם תיווך בכתב, ולפיכך לא נתמלאה דרישת הכתב הקבועה בחוק המתווכים.

3. בית משפט קמא קבע כי לאור האמור בכתב התביעה אכן מדובר בעסקה במקרקעין וב"תיווך במקרקעין" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק המתווכים. הדיון לגוף הבקשה נתחם לשאלה האם ניתן לקבוע כי המשיב "אינו יכול בשום אופן לקבל את הסעד המבוקש על ידו, משום שלא נחתם בין הצדדים הסכם תיווך, כאשר חוק המתווכים קובע זאת כתנאי לזכותו של מתווך לקבלת דמי תיווך?" (סעיף 21 להחלטה).

           בית המשפט קבע כי אין בשאלה זו הלכה פסוקה של בית המשפט העליון, ולאחר שסקר פסיקה של בתי המשפט המחוזיים והשלום, מצא כי מרבית הפסיקה תומכת בדעה כי דין תביעה לדמי תיווך בהעדר הסכם בכתב להידחות. עם זאת, בית המשפט עמד על כך שהחלו להשתרש בפסיקה דעות נוספות, המבוססות על הבחנה בין סוגים שונים של עסקאות (כגון הבחנה בין תיווך עסקי או תיווך פיננסי מורכב לתיווך "רגיל" במקרקעין) ועל ריכוך דרישת הכתב ברוח ההלכות הנוגעות לסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.

           על רקע זה, בית המשפט קבע כי לא ניתן לקבוע כי תביעתו של המשיב היא חסרת סיכוי באופן המצדיק מחיקתה על הסף. בית המשפט קבע כי אף שמדובר בסוגיה משפטית, לא יהיה זה נכון לפסוק בה כטענת סף, מן הטעם "שאין מדובר בסוגיה שהתשובה עליה היא חד משמעית, משום שלא נפסקה לגביה הלכה מחייבת, ומשום ששיקול הדעת בסוגיה זו צריך להיעשות לאחר ראיית התמונה הכוללת, כלומר לאחר שמיעת כל הראיות, ההתרשמות מהעדים וכו'". בקשת המבקשות למחיקת התביעה על הסף נדחתה אפוא, ומכאן בקשתן שלפניי.

4. על כך נסבה הבקשה שלפני.

           בתמצית, המבקשות טוענות כי משנקבע כי מדובר בשאלה משפטית, אזי לא היה מקום לדחות את ההכרעה בה עד לאחר שמיעת הראיות וראיית התמונה הכוללת; כי דרישת הכתב המעוגנת בחוק המתווכים היא דרישה מהותית קוגנטית; כי הותרת ההחלטה על כנה תביא לניהול הליך ממושך ומיותר; וכי שיקולי מדיניות תומכים אף הם במחיקת התביעה על הסף, שאם לא כן עלול להיפתח פתח לתביעות סרק בנסיבות בהן לא נערך הסכם בכתב.