רע"א 1767/16, דליאור יהלומים בע"מ ואח' נ' LIFE DIAMOND CUTTING WORKS (PTY) LTD

           בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד' אבניאלי) מיום 1.2.2016, בה התקבלה בקשת המשיבה לעיכוב הליכים מחמת קיומו של הליך תלוי ועומד.

1. המשיבה  (להלן: לייף) היא חברה המאוגדת בדרום אפריקה העוסקת, בין היתר, בייצור וסחר ביהלומים. בין לייף למבקשות 1 ו-2 (להלן: דליאורו-אסטרא בהתאמה) - חברות ישראליות לסחר ביהלומים - התקיימה פעילות עסקית משותפת בין השנים 2014-2013 שהתמקדה ברכישה, עיבוד ומכירת יהלומים. לטענת המבקשות הצדדים הסכימו, בין היתר, כי מימון רכישת היהלומים וחלוקת הרווחים ישתנו מעסקה לעסקה וכי תבוצע התחשבנות באשר לפעילות המשותפת לרבות עריכת תשלומי איזון. עוד נטען כי בתקופה הנ"ל נערכו בין הצדדים כ-20 עסקאות לרכישת יהלומים בסך כולל של כ-25 מליון דולר וכי בחודש ספטמבר 2014 הפסיקה לייף לשתף פעולה עם ההתחשבנות וחדלה משיתוף הפעולה העסקי עם המבקשות.

2. ביום 13.5.2015 הגישה לייף תביעה נגד אסטרא לבית המשפט הגבוה ביוהנסבורג, דרום אפריקה (להלן: תביעת לייף) בה טענה כי העבירה לאסטרא ששה יהלומים במשקל כולל של 117.43 קראט לשם ליטושם, בעסקת קונסיגנציה (להלן: משלוח 5508). עוד נטען, כי יהלומים אלה נמכרו ככל הנראה על-ידי אסטרא לצד שלישי, אך תמורתם לא שולמה ללייף. משכך, עתרה לייף להשבת היהלומים שהועברו לאסטרא במשלוח 5508, ולחלופין דרשה כי אסטרא תשלם לה את שווים (4.7 מיליון דולר). כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 17.8.2015, הגישו המבקשות תביעה נגד לייף לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (להלן: תביעת המבקשות) בה טענו כי לייף חדלה לערוך את ההתחשבנות מולן כשהבינה שיהיה עליה לשאת בתשלומי איזון בסך של לפחות 1.4 מליון דולר, ועתרו לכך שבית המשפט יחייב את לייף לסיים את ההתחשבנות באמצעות מתן חשבונות הדדי ולחלופין באמצעות מינוי מומחה מטעם בית המשפט. עוד ביקשו המבקשות כי משלוח 5508 ייכלל בהתחשבנות זו.

3. ביום 6.10.2015 הגישה לייף לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ההליכים בשל התביעה שהגישה לבית המשפט ביוהנסבורג. לייף טענה כי תביעת המבקשות היא למעשה כתב הגנה לתביעתה, וכי המקום לבירור תביעה זו הוא בבית המשפט הגבוה ביוהנסבורג. בתגובתן לבקשה לעיכוב ההליכים טענו המבקשות כי תביעת לייף אינה אלא הליך סרק אשר הוגש בניגוד לכללי הפרוצדורה הנוהגים בדרום אפריקה ואף בניגוד לכללי המשפט הבינלאומי. המבקשות צירפו לתגובתן חוות-דעת של עורך-דין מקומי בדבר סיכוייה הנמוכים של תביעת לייף וטענו כי תביעת המבקשות עוסקת בכ-20 עסקאות שביצעו הצדדים במסגרת הפעילות העסקית המשותפת, בעוד שתביעת לייף עוסקת אך במשלוח 5508 המגיע לכל היותר לכ-10% מכלל העסקאות שביצעו הצדדים. המבקשות הוסיפו וציינו כי הצדדים בשני ההליכים אינם זהים, שכן תביעת לייף מופנית כלפי אסטרא בלבד, בעוד שתביעתן הוגשה בשם אסטרא ובשם דליאור. כמו כן, נטען כי הסעדים המבוקשים בשני ההליכים אינם זהים.

4. בהחלטתו מיום 1.2.2016 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה בקובעו כי נוכח הסכמת המבקשות לכך שהטענות שהועלו בתביעתן מהוות, לפחות בחלקן, טענות נגד לתביעת לייף, ניתן היה לצפות כי לא יתעלמו מן ההליך המתקיים בדרום אפריקה וינקטו בהליך עצמאי ומנותק בישראל. בית המשפט הוסיף וקבע כי העובדה שתביעת המבקשות מתייחסת לכ-20 עסקאות ולא רק למשלוח 5508, אינה שוללת את הטענה כי ההכרעה בהליך בדרום אפריקה נדרשת לצורך ביצוע ההתחשבנות וכי אילו שתי התביעות היו מתבררות בישראל היה מקום להורות על איחוד הדיון בהן כדי למנוע החלטות סותרות. מטעם זה, כך נקבע, ראוי היה שהמבקשות תנהלנה את הגנתן ואולי אף את התביעה שכנגד מטעמן, בפורום אחד. אשר לטענות הפרוצדורליות-טכניות שהעלו המבקשות כלפי תביעת לייף, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להעלותן בפני הערכאה המבררת בדרום אפריקה ואשר לטענתן כי אין זהות בין בעלי הדין, קבע בית המשפט כי המבקשות לא הסבירו מה מהות הקשר ביניהן. לסיכום נקבע, כי אין מקום לכפל הליכים כאשר קיים פוטנציאל להכרעה בפלוגתות זהות או דומות, ועל כן הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ההליכים בתביעת המבקשות וחייב אותן בהוצאות לייף בסך 15,000 ש"ח.

5. מכאן הבקשה דנן בה טוענות המבקשות כי בקשת לייף לעיכוב ההליכים הוגשה בחוסר תום-לב, שכן לייף גרמה למבקשות לחשוב כי היא מעוניינת להסדיר את המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים "רק כדי שתוכל להיות הראשונה בזמן שמגישה תביעה בעניין הקשור להתחשבנות". עוד נטען, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוססת על הקביעה שהפורום המתאים לדיון בתביעת המבקשות הוא דרום אפריקה, וכי עניין הפורום הנאות כלל לא הועלה על-ידי לייף בבקשה לעיכוב ההליכים ואף לא ניתנה למבקשות אפשרות לטעון לגביו. המבקשות מוסיפות וטוענות  כי תביעת לייף אינה תביעה כלל אלא "בקשת ביניים" שגורלה מוטל בספק; וכי קיים שוני ניכר בסעד המרכזי המבוקש בשני ההליכים. על-כן המשך ניהול תביעת המבקשות במקביל לתביעת לייף לא יביא לכפל הליכים.

6. לייף סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי וטוענת כי סלע המחלוקת בין הצדדים הוא משלוח 5508 ששוויו כ-4.7 מליון דולר, כאמור, וכי תביעת המבקשות היא למעשה כתב הגנה לתביעה שהגישה בדרום אפריקה, שכן הן מבקשות להצהיר כי משלוח 5508 הוא חלק מההתחשבנות בין הצדדים וכופרות בטענת לייף כי מדובר בעסקת קונסיגנציה וביהלומים שהיו ונותרו בבעלותה. לטענת לייף היא פעלה בתום לב עת שהגישה את תביעתה בדרום אפריקה טרם הגשת התביעה של המבקשות בישראל, וכי המבקשות הן שטענו כי הפורום הנאות לבירור התביעה הוא בישראל.

7. דין הבקשה להידחות.

           ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה קמא בשאלות שהן דיוניות-מובהקות ובכללן השאלה בדבר עיכוב הדיון בהליך המתקיים בפניה עד להכרעה בהליך אחר הדן בשאלות דומות (ראו: ע"א 9/75 אל עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 478 (1975); רע"א 1129/15GBES Ltd נ' אנגל משאבים ופיתוח בע"מ, פסקה 2 (10.5.2015); רע"א 3054/14 דנטל סנטר נ' אריה, פסקה ח' (22.5.2014)). המקרה דנן אינו בא בגדר המקרים המצדיקים סטייה מכלל זה.