רע"א 16583-11-15 שטיינר נ' עיריית קרית אתא

1.בפניי בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטת בית משפט השלום בקריות (כבוד השופטת לובנה שלאעטה חלאילה) שניתנה בת"א 27423-12-13 מיום 08/10/15, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לתיקון כתב התביעה ולצירוף צד נדרש.

התשתית העובדתית הרלוונטית

2.המבקשת היא הבעלים של חלקת קרקע בשטח של 643 מ"ר הידועה כחלקה 244 בגוש 11017 והמצויה מדרום לרחוב שבטי ישראל שבמרכז העיר קריית אתא (להלן: "החלקה"). החל משנת 1983 משמשת החלקה את עיריית קרית אתא (להלן: "המשיבה"), כמגרש חניה וזאת על פי צו שהוצא מכוח חוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), התשמ"ז-1987 (להלן: "הצו" ו-"החוק" בהתאמה), התקף ל-5 שנים, אותו חידשה המשיבה מעת לעת.

3.ביום 26/06/13 הוציאה המשיבה, באמצעות המנכ"ל שלה, הודעה בדבר הארכת הצו שניתן ביום 26/05/08 לחמש שנים נוספות. המבקשת התנגדה לאורכה זו. בעקבות זאת, הגישה המבקשת ערר לבית המשפט לעניינים מקומיים בקריות, אשר נידון בפני כבוד השופט ארגמן, במסגרת עמ"א 60015-07-13 (להלן: "הערר הראשון").

4.בין לבין ועוד בטרם נידון הערר שהגישה המבקשת בבית המשפט לעניינים מקומיים, הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט השלום בקריות. בתביעתה טענה המבקשת, כי המשיבה פלשה לרצועה בקצה הצפוני של החלקה, בשטח של כ-26 מ"ר, וסללה בה מדרכה וזאת בניגוד לדין שאינו מתיר לה לעשות שימוש בחלקה מלבד לצרכי חניה או פעולות גינון. המבקשת עתרה בתביעתה לחיוב המשיבה בתשלום דמי שימוש ראויים, בסך של 595 ₪ לחודש, עבור התקופה בה החזיקה ברצועה זו.

כן ביקשה המבקשת בתביעתה לחייב את המשיבה לשלם לה דמי שימוש ראויים בגין כל החלקה, בסכום חודשי של 14,750 ₪, עבור התקופה שבה היה תלוי ועומד הערר שהגישה ועד למועד הגשת התביעה, שכן לשיטתה, בתקופה זו אין כל תוקף לצו והנתבעת תפסה חזקה בחלקה שלא כדין. בעניין זה סומכת המבקשת את ידה על הוראת סעיף 18 לחוק, הקובע, כי צו לשימוש ארעי ייכנס לתוקף עם תום תקופת הערר וככל שהוגש ערר, בתום 15 יום מיום שהצו אושר בידי בית המשפט וכפי שאושר.

בנוסף, ביקשה המבקשת לחייב את המשיבה בהשבת הסכום ששילמה בגין היטל כבישים, בסך של 18,096 ₪ לאחר הטלת עיקול על החלקה, וזאת בטענה, כי החוק קובע מפורשות, בסעיף 12, כי כל עוד עומד הצו בעינו לא תחייב הרשות את בעל המגרש בתשלומי חובה בגינו והיא תיחשב כמחזיקה בו לעניין כל דין המטיל חובה או אחריות על המחזיק.

5.המשיבה הגישה כתב הגנה בו ביקשה לדחות את טיעוני המבקשת ואף לסלק את התביעה על הסף, בטענה, כי מדובר בתביעה קנטרנית שהוגשה ללא בסיס ואשר כל מטרתה לבטל צו אכרזה שהוצא כדין. בתגובה לטענת המבקשת לעניין המדרכה, טענה המשיבה, כי מדובר במדרכה שנועדה לאפשר את השימוש במגרש החניה, שכן גם במגרש חניה נדרשת מדרכה לשם בטיחות הציבור ומכאן שמדובר בשימוש על פי החוק ומכוח הצווים שניתנו. לעניין העילה הנסמכת על סעיף 18 לחוק, טענה המשיבה, כי בתקופת הערר הצו עומד בתוקף וכי אף אם בית המשפט לעניינים מקומיים יקבע כי הצו לא הוארך כדין, הרי שיש לראות בו צו חדש, על כל המשתמע מכך ובכל מקרה אין המבקשת זכאית לדמי שימוש כלשהם. לבסוף, ובאשר לבקשת המבקשת לחייב את המשיבה בהשבת ההיטל ששולם, טענה המשיבה כי סעיף 12 לחוק, עליו נשענת המבקשת, מתייחס לתשלומי חובה שחלים על מחזיק, כגון ארנונה ודמי פינוי אשפה ולא לתשלומי חובה החלים על בעלים, כגון היטלי סלילה ופיתוח למיניהם.

6.ביום 23/07/14 ולאחר שהוגש כתב הגנה בתיק הנדון בפני בית משפט קמא, ניתנה החלטה בערר הראשון שהגישה המבקשת, בה נקבע, כי אין בהודעת מנכ"ל המשיבה מיום 26/06/13, משום צו וכי העניין כלל לא בסמכותו של המנכ"ל להוציא צו מכוח החוק.