רע"א 16452-04-16 קלבר תעשיות וסחר בע"מ נ' בוזלי

הרקע לבקשת רשות הערעור והחלטותיו של בימ"ש קמא:

בפני בקשת רשות ערעור על החלטות בימ"ש השלום בחיפה (כב' הרשמת הבכירה הדס שכטר-ישראלי) שניתנו בת"א 1903-01-16 ביום 2.3.16 וביום 4.4.16, בבקשות המבקשת לביטול עיקולים שהוטלו במעמד צד אחד ולעיון מחדש בצו עיקול זמני.

המבקשת הינה חברה המתמחה ביצור מוצרים פלסטיים, אשר התקשרה עם המשיב ביום 29.1.13 בהסכם ליצור מארז תחתית ומכסה נפרד לעוגת מאפינס. לטענת המבקשת, עמדה בכל התחייבויותיה כלפי המשיב והמשיב לא עמד במלוא התחייבויותיו כלפיה, בשל כך הגישה נגד המשיב ביום 28.12.14 בקשה לביצוע שטר בהליכי הוצאה לפועל בתיק 529944-12-14 וכן ת"ט 1330-06-15 בבימ"ש השלום בראשון לציון. המשיב הגיש נגד המבקשת תביעה כספית ע"ס 280,409 ₪ בת.א. 1903-01-16 בבימ"ש השלום בחיפה. בתאריך 30.3.16 ניתנה החלטה בתיק בש"א 2592/16 בביהמ"ש העליון לפיה אוחדו שני התיקים בבימ"ש השלום בחיפה. בתיק המתנהל בבימ"ש קמא הוטל לבקשת המשיב ביום 11.1.16 צו עיקול זמני ברישום, אשר הוגבל לסכום של 280,409 ₪, זאת להבטחת ביצועו של פסק הדין, ככל שיינתן, בתובענה שהגיש המשיב.

בהחלטה מיום 2.3.16, בכל הנוגע לטענת המבקשת בדבר פקיעת הצו עקב אי המצאה, קבע בימ"ש קמא כי היה על המשיב להמציא את הצו, הבקשה והמסמכים המצורפים וכן כתב הערבות עד ליום 14.2.16, אך המסמכים נמסרו לב"כ המבקשת, לבקשתו, ביום 17.2.16. עם זאת, מאחר שב"כ המבקשת ידע אודות צו העיקול למצער ביום 10.2.16 ומנהל המבקשת ידע גם הוא אודות הטלת העיקול כבר ב- 10.2.16, קבע בימ"ש קמא שצו העיקול לא פקע והאריך את המועד להמצאתו עד המועד בו הומצא למבקשת כדין – 17.2.16.

באשר לבקשת המבקשת לביטול העיקול קבע בימ"ש קמא בהחלטתו מיום 2.3.16 כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה. בנוגע ליסוד ההכבדה על ביצוע פסק הדין קבע בימ"ש קמא כי הסכום הנתבע הוא סכום לא מבוטל וכי המבקשת לא סתרה את טענת ההכבדה על ביצוע פסק הדין מאחר שלא הציגה נתונים פיננסיים אודותיה. כן נקבע כי מחקירת מנהל המבקשת עולה ספק באשר לאיתנות הכלכלית של המבקשת, במידה הנדרשת לשם ביסוס יסוד ההכבדה בשלב זה. בימ"ש קמא התייחס לכך שלבקשת המשיב להטלת העיקולים לא צורף דו"ח חקירה כלכלית שביצע, אך ציין כי בעת הדיון, עת ביקש ב"כ המשיב להציג דו"ח שכזה, התנגד ב"כ המבקשת להגשת הדו"ח בנימוק שלו היה המשיב סבור שיש בדו"ח כדי לסייע לו, היה מצרפו לתצהיר. על כן קבע בימ"ש קמא כי אין לזקוף את אי ההגשה לחובת המשיב. נקבע כי המשיב עמד בנטל להוכיח כי ביטול צו העיקול/אי מתן צו עיקול זמני עלול להכביד על ביצוע פסק הדין, אולם מאחר שיסוד ההכבדה אינו ברור ומובהק במידה הנדרשת, ומאחר שהמשיב לא פרש תמונה נרחבת לשם ביסוס טענתו בדבר העדר יציבות או חוסן כלכלי מצד המבקשת, ובשים לב לסעדים הנתבעים, סבר בימ"ש קמא כי באיזון הנכון בין האינטרסים של הצדדים אין להגביל את זכותה הקניינית של המבקשת בהטלת עיקול במלוא סכום הצו. על כן הוחלט כי ההחלטה שבמסגרתה ניתן צו העיקול תיוותר על כנה, תוך הגבלת הסכום לסך של 150,000 ₪.

בהחלטה מיום 4.4.16 בבקשת המבקשת לעיון מחדש בצו העיקול הזמני קבע בימ"ש קמא כי החלטתו מיום 2.3.16 שיקפה איזון ראוי ונכון בין השיקולים הנוגעים לסיכויי התביעה לבין השיקולים הנוגעים ליסוד ההכבדה, מאזן הנוחות ושיקולי יושר. בכל הנוגע לטענות המבקשת בעניין פקיעת העיקול קבע בימ"ש קמא כי העניין נדון כבר בהחלטה הקודמת ושם פורטו הטעמים המיוחדים אשר על בסיסם נקבע כי צו העיקול לא פקע. כמו כן, דחה בימ"ש קמא את טענות המבקשת על כך שנזקפה לחובתה אי הסכמתה לצירוף דו"ח חקירת היכולת לתיק ביהמ"ש. בימ"ש קמא ציין כי לא זקף את אי הגשת הדו"ח לחובת המשיב אך לא קבע כי אי הגשתו תיזקף לחובת המבקשת ומכל מקום גם בבקשה לעיון מחדש לא הוברר הבסיס לסירובה של המבקשת להצגת הדו"ח. באשר לטענות המבקשת בדבר שינוי נסיבות/עובדות חדשות קבע בימ"ש קמא כי אין בדו"ח רו"ח של המבקשת שצורף לבקשה וכן באישור מחיקת חלק מהשעבודים כדי לשנות באופן מהותי את נקודת האיזון שנקבעה אשר התייחסה במפורט ליסוד ההכבדה. בכל הנוגע לטענת המבקשת כי הותרת העיקול גורמת לה להכבדה משמעותית קבע בימ"ש קמא כי המבקשת תוכל להפקיד בקופת ביהמ"ש סך של 91,880 ₪ ואז יוסר העיקול מחשבון הבנק של המבקשת.

טענות הצדדים:

המבקשת טוענת כי המשיב, בעל מפעל ליצור עוגות ועוגיות בטירת הכרמל, לא עמד בהתחייבויותיו למבקשת וסירב לשלם לה את מלוא התמורה שהתחייב לשלם בגין הספקת המוצר ועל פי הסכם ההתקשרות מיום 29.1.13, זאת ככל הנראה על רקע סכסוך בין הצדדים על רקע שיפורים שביקש המשיב להכניס במוצר, לטענת המבקשת לאחר שכבר ייצרה את התבניות והכלים לייצור המוצר ואף סיימה לייצר את המוצר. על רקע זה הוגשה הבקשה לביצוע שטר בהליכי ההוצאה לפועל על ידי המבקשת והמשיב הגיש לביהמ"ש בקשה למתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד וניתן צו. המבקשת הגישה לביהמ"ש בקשה לביטול העיקולים ובתאריך 1.3.16 התקיים דיון בבקשה במהלכו נחקרו המצהירים מטעם המבקשת והמשיב. בתאריך 2.3.16 ניתנה החלטת בימ"ש הראשונה בה נקבע כי ההחלטה מיום 11.1.16, אשר במסגרתה ניתן צו העיקול, תיוותר על כנה, זאת תוך הגבלת הסכום לסך של 150,000 ₪. בתאריך 13.3.16 הגישה המבקשת בקשה לעיון מחדש בצו העיקול הזמני ובתאריך 4.4.16 ניתנה החלטת בימ"ש השנייה בה נקבע כי אין בסיס לעיון מחדש בצו העיקול וההחלטה תיוותר על כנה אולם המבקשת תהא רשאית להפקיד סך של 91,880 ₪ בקופת בית המשפט וככל שיופקד הסכום האמור תגיש המבקשת הודעה לתיק ואז יורה ביהמ"ש על הסרת העיקול מחשבון הבנק של המבקשת.

לטענת המבקשת, צו העיקול פקע בהתאם להוראות תקנה 370(3) לתקנות סדר הדין האזרחי מאחר שלא הומצא במועדו לידיה ומאחר שלא נרשמו טעמים מיוחדים להארכת המועד להמצאתו. נטען כי המשיב לא המציא למבקשת את מסמכי הצו במועד למרות דרישות חוזרות ונשנות מצד המבקשת ובאי כוחה ואף לא הגיש בקשה להארכת המועד במועדה ובצירוף נימוקים מיוחדים ולמרות מחדלי המשיב הוארך המועד להמצאת המסמכים מהטעם היחידי שלמבקשת נודע אודות צו העיקול מלקוחותיה שלה. נטען כי נימוק זה אינו יכול להוות נימוק מיוחד להארכת המועד בדיעבד והיה על הרשמת לקבוע כי צו העיקול פקע. לחילופין טוענת המבקשת כי המשיב לא הוכיח את יסוד ההכבדה על ביצוע פסק הדין אם לא יינתן הצו, כאשר נטל הוכחת יסוד ההכבדה מוטל על מבקש העיקול. נטען כי ביהמ"ש הפך את נטל הראיה והטיל על המבקשת לסתור את טענת ההכבדה. עוד נטען כי מחיקת 3 שעבודים מתוך 6 השעבודים שהיו קיימים במועד הטלת העיקול מהווים שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש בצו העיקול וביטולו. לחילופין נטען כי העיקול אשר הוטל על חשבון הבנק בבנק הפועלים בוטל מהטעם שהבנק השיב לצו העיקול בתאריך 10.2.16 והביע התנגדות לצו העיקול ואילו המשיב לא הגיש בקשה לאישור העיקול כאמור בתקנות 378 ו- 380.

המשיב טוען כי ביקש לבצע תיקונים במוצר שהייתה אמורה המבקשת לייצר עבורו וכי מעולם לא אישר את המפרט ולא אישר למבקשת במפורש או במשתמע לעבור לשלב הייצור, אך למרות זאת המבקשת ייצרה את המוצר ב- 100,000 יחידות. כן נטען כי למרות הבטחות המבקשת להחליף את מכסי המארז של כ-80,000 יחידות לא עשתה כן וחזרה בה מהבטחותיה והמשיב ספג הפסדים כספיים גבוהים בשל כך וכן נזק תדמיתי ועוגמת נפש.