רע"א 1518/15 מוסא ח'לף נ' המוסד לביטוח לאומי

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כ' השופט ר' סוקול) בת"א 18147-04-12 מיום 29.1.2015, בה נדחתה בקשת המבקש להגיש ראיות לסתור קביעות וממצאים שנקבעו בפסק דין פלילי מרשיע שניתן נגדו.

1. הבקשה שלפנינו היא בהמשך לפרשה הידועה במקומותינו כ"ישמחו השמאים". המבקש הוא שמאי מקרקעין מוסמך אשר הועסק בעבר על ידי לשכת השמאי הממשלתי. בשנת 2006 הורשע המבקש, ביחד עם שלשה שמאים נוספים, בעבירות של קבלת דבר במרמה, לאחר שנקבע כי הללו דרשו שכר טירחה בגין עבודות שלא בוצעו על ידם (ת"פ (מחוזי חי') 219/03 מדינת ישראל נ' תענך (11.7.2006)). על המבקש הושת עונש מאסר של 3 שנים וקנס בסך 2.5 מיליון ₪. ערעורו של המבקש על פסק הדין נדחה (ע"פ 2439/07 חלף נ' מדינת ישראל (12.7.2010)).

           המוסד לביטוח לאומי, הוא המשיב דנן, הגיש תביעה נגד הארבעה להשבת הכספים ששולמו להם שלא כדין. המבקש ביקש להגיש ראיות לסתור את הקביעות והממצאים שבפסק הדין הפלילי, בית משפט קמא דחה את בקשתו, ומכאן הבקשה שלפניי.

           אציין, כי המבקש הגיש את בקשת רשות הערעור ביום 1.3.2015, וביום 4.3.2015 הגיש בקשה לסעד זמני בה עתר לביטול דיון ההוכחות הקבוע ליום 9.3.2015 עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

2. תמציתם של דברים, כי לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון – בדונם בהליך הפלילי – לא דקדקו בחומר הראיות ולא בחנו בקפידה חלק מהמוצגים, מה שהביא לקביעה עובדתית שגויה בעניינו. המבקש מבקש אפוא כי יותר לו להגיש חלק מהראיות שהוגשו בבית המשפט המחוזי בהליך הפלילי, אשר עיקרן טיוטות ותרשומות שערך בזמן אמת. כן עותר המבקש להגיש חוות דעת שמאית לגבי אופן הערכת שווי מקרקעין במושע והדרך הנכונה לקביעת שכר טרחה בגין הערכת השווי. לבסוף, במישור המשפטי, המבקש טוען כי הגיע העת לערוך בחינה מחודשת לגבי אופן פרשנותה של הוראת החוק העוסקת בהבאת ראיות לסתור, וכי לאור זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין, יש לפרשה באופן יותר ליבראלי.

3. דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות, ומאחר שמקובלים עלי נימוקיו של בית משפט קמא, אקצר בדברים.

           סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: הפקודה), קובע כי ממצאים ומסקנות של פסק דין מרשיע חלוט במשפט פלילי, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם. כידוע, אלמלא הוראה זו, קביעותיו של השופט הפלילי המבוססות על עדים שראה ושמע היו בלתי קבילות בהליך האזרחי, בהיותן בבחינת עדות שמיעה (יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1549 והאסמכתאות שם (2009) (להלן: קדמי)).

           ההוראה הרלוונטית לענייננו קבועה בסעיף 42ג לפקודה אשר זו לשונה:

ראיות לסתירת פסק דין

42ג. הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין.