רע"א 14792-03-16 בגים נ' רוזמן

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בחדרה (כב' השופטת הדסה אסיף) שניתנה בת"א 19626-11-14 ביום 22.2.16 בעניין בקשה למתן צו לגילוי מסמכים ומענה על שאלון אשר הוגשה מטעם הנתבע בתיק בימ"ש קמא. על פי ההחלטה שניתנה על התובע בבימ"ש קמא להשיב על כל השאלות שבשאלון ולהמציא את המסמכים שנתבקש על ידי הנתבע בתוך 15 יום. התביעה הוגשה על ידי המבקש נגד המשיב בטענה כי המבקש הלווה למשיב סכום של 250,000 ₪. טענות הנתבע (המשיב כאן) בקצרה הן כי לאור היכרותו עם התובע הסכים לשמש כמנהל עבודה בפרויקט בנית ביתו של התובע ללא שכר וכי הכסף שהועבר לו ניתן בתמורה למימון חומרי בניין.

יצוין כבר עתה כי בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, ולאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני מוצא כי אין היא מצריכה תשובה ויש לדחותה על הסף.

המבקש (התובע בבימ"ש קמא) טוען כי במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק בימ"ש קמא, ביום 26.10.15 הוגשה בקשה מטעם התובע למחוק סעיפים מכתב ההגנה אשר מכילים טענות עובדתיות חלופיות וכן להפוך את נטל ההוכחה וסדר הבאת הראיות. ביום 19.11.15 ניתנה החלטה לפיה העניין ידון בקדם המשפט. נטען כי למען הזהירות פנה התובע בבקשה לעכב את ההחלטה מיום 16.9.15 בדבר מועד להגשת ראיות ותצהירי עדות ראשית מטעמו עד אשר ביהמ"ש יחליט בבקשה מיום 26.10.15. ביום 25.11.15 בימ"ש קמא נענה לבקשת התובע מיום 22.11.15 לעכב את ההחלטה מיום 16.9.15. נטען כי ביום 29.11.15 התובע המציא לב"כ הנתבע את הבקשה וההחלטה לעכב את ההחלטה מיום 16.9.15. כן נטען כי באותו היום ממש, זמן קצר לאחר מכן, שלח ב"כ הנתבע לב"כ התובע בקשתו בעניין גילוי מסמכים ומענה לשאלונים וכי נראה היה כי מדובר בבקשה שנערכה ונשלחה מבלי לקרוא את ההחלטה מיום 25.11.15 ובשל כך לא ניתנה תגובה של ב"כ התובע בעניין, היות וההחלטה מיום 25.11.15 מורה על עיכוב ביצוע ההחלטה מיום 16.9.15. נטען כי ביום 17.12.15 הגיש הנתבע "בקשה למתן צו לגילוי מסמכים" ובה ביקש בין היתר צו שיורה לתובע להשיב לשאלון מטעם הנתבע וכן גילוי מסמכים ספציפיים. באותו היום ניתנה החלטה כי על הנתבע להעביר את הבקשה וההחלטה לידי התובע. נטען כי בקשה בהיקף של 25 עמודים הומצאה לב"כ התובע באמצעות פקסימיליה אך לא הועברה ההחלטה. ביום 30.12.15 הגיב התובע לבקשת הנתבע והתייחס לטיבן של השאלות המנויות בשאלות ולרלוונטיות המידע הנדרש, לרבות המסמכים הספציפיים אותם מבקש הנתבע מאת התובע. נטען כי התובע בתגובתו ביקש מבימ"ש קמא, בין היתר, שלא לאפשר שינוי או הרחבת חזית וכן ביקש שלא לאפשר לנתבע לדרוש תשובות לשאלות שאינן רלוונטיות למחלוקת שבתיק. נטען כי היות והנתבע לא המציא את החלטת בימ"ש קמא כנדרש התובע הגיש תגובתו בהקדם האפשרי.

המבקש טוען כי בימ"ש קמא עיין בתגובת התובע במעמד דיון קדם המשפט ולאחר עיון בתגובה נתן החלטה לפיה על התובע להשיב לשאלון ששלח הנתבע ונדחו טענות התובע לעניין רלוונטיות השאלות או הרחבת החזית. המבקש טוען כי השיב לשאלון כאשר לחלק מהשאלות השיב "לא רלוונטי" וכן הגיב לדרישת המסמכים מטעם הנתבע כי המסמכים לא רלוונטיים למחלוקת בתיק. בתוך כך הוגשה בקשה בעניין מטעם הנתבע והתובע הגיב לבקשה. הנתבע השיב לתגובה זו וביום 22.2.16 ניתנה ההחלטה שבנדון לפיה הורה בימ"ש קמא לתובע להשיב על כל השאלות ולהמציא את המסמכים שהתבקש תוך 15 יום.

המבקש טוען כי בימ"ש קמא לא נימק החלטותיו ולא ניתן להבין על מה מבוססת ההחלטה וכי בימ"ש קמא אימץ באופן "אילם" את טענות הנתבע. נטען כי בימ"ש קמא לא התייחס לטענות המבקש וכי לא ניתן למבקש יומו בבית המשפט בכל הנוגע להחלטה שבנדון. כן נטען כי ההחלטה מכשירה את הטקטיקה הפסולה שבה נוקט הנתבע (המשיב) של התשת התובע על ידי דרישות מופרזות של מסמכים לא ענייניים, דרישה למענה על שאלות לא ענייניות והכל בתקווה שהתובע יסור מתביעתו בשל כך.

יצוין כי לא התבקשה תשובת המשיב לבקשת רשות הערעור אך המשיב הגיש בקשה לסילוק על הסף של בקשת רשות הערעור, זאת בטרם ניתנה החלטה כלשהי בבקשת רשות הערעור או החלטה המורה על הגשת תגובה.

כאמור, במהלך דיון קדם משפט שהתקיים ביום 31.12.15 קבע בימ"ש קמא כי על התובע להשיב לשאלון וכי העובדה שהשאלות נוגעות לגרסת הנתבע אינה פוטרת את התובע ממתן תשובות לשאלון ואין לקבל את הטענה לפיה שאלות של צד לצד שכנגד יכולות להיות רק על תוכן טענותיו של הצד הנשאל ולא על תוכן טענותיו של הצד השואל. על כן, הורה בימ"ש קמא לתובע (המבקש כאן) להשיב לשאלון ששלח הנתבע ולמסור תצהיר גילוי מסמכים ערוך כדין ולהשיב לדרישת הנתבע לגילוי מסמכים ספציפיים. כמו כן, בהחלטה נוספת מיום 22.2.16 הורה שוב בימ"ש קמא לתובע להשיב על כל השאלות בשאלון וקבע שוב שטענות התובע בדבר אי רלוונטיות שאלות מסוימות בשאלון כבר נדחתה ואין מקום לפתוח נושא זה שוב לדיון. על כן, הורה בימ"ש קמא שוב לתובע להשיב על כל השאלות ולהמציא את המסמכים שהתבקש.

לאחר שבחנתי את בקשת הערעור על נספחיה ואת ההחלטות של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. לא מצאתי כי נפל בהחלטות שבנדון פגם המצדיק התערבות בנסיבות העניין. טענותיו של המבקש לעניין אי רלוונטיות נדחו בצדק. השאלות והמסמכים שהתבקשו נוגעים לטענות המשיב בדבר קבלת הכספים בתמורה לרכישת חומרי בניין בקשר לעבודות השיפוצים. לא מצאתי כי בימ"ש קמא לא נימק החלטותיו או לא בחן את טענות הצדדים ולא מצאתי בסיס לטענות המבקש כי לא ניתן לו יומו בביהמ"ש בכל הנוגע לעניין שבנדון.

הלכה היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בשאלות של גילוי מסמכים ספציפיים והיא תעשה כן רק במקרים חריגים, שבהם נראה כי מדובר בהחלטה שמגלה טעות בולטת על פניה או שתביא לפגיעה ברורה בבעל דין [ראו: רע"א 8181/15 אריה את עופר עבודות בניה נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פסק דין מיום 31.1.16) והאסמכתאות המובאות שם (סעיף 20 לפסק הדין)].