רע"א 1273/15מאירפלד השקעות וניהול בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות 1967 בע"מ

1. על הפרק – שאלת קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד הקבוע בחיקוק לעניין הגשת בקשה לביטול פסק דין.

2. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ס' ג'יוסי) מיום 12.1.2015 בת"א 61590-01-12, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין, שני במספר, שניתן נגדה בהעדר הגנה.

רקע

3. המבקשת היא חברה להשקעות המחזיקה במלון בחיפה, ופועלת באמצעות בעליה, יאיר מאירפלד ורעייתו, מרינה מאירפלד (להלן: "יאיר", "מרינה"וביחד "מאירפלד"). המשיבה היא חברה תעשייתית, הפועלת באמצעות בעל השליטה בה, סניור שוורץ (להלן: "שוורץ"). הסכסוך בין הצדדים נוגע לגורלה של דירה בת ששה חדרים, לה צמודים ארבע מקומות חניה, המצויה ברח' חורב 37 בחיפה והרשומה בבעלותה של המשיבה (להלן: "הדירה"). ביום 4.7.2011 נחתם בין המבקשת לבין שוורץ זכרון דברים למכירת הדירה. בזכרון הדברים צוין כי מחיר הדירה המוסכם הוא 3,160,000 ₪, וכי חוזה סופי יחתם בין הצדדים עד ליום 1.8.2011. באותו מעמד שילמה המבקשת לשוורץ מקדמה בסך של 100,000 ₪ (להלן: "המקדמה"). משנתסבר כי הדירה היא למעשה בבעלותה של המשיבה ולא של שוורץ, נחתם זכרון דברים נוסף בין המבקשת למשיבה ביום 20.7.2011, בו נקבע כי הצדדים מתחייבים ל"מחיר מוסכם של 3,160,000 ₪ כמחיר סופי ומוחלט", וכי "חוזה מכר מחייב יחתם בין הצדדים לא יאוחר מיום 30.7.2011" (ההדגשות שלי – נ' ס'), בכפוף להתחייבויות מסוימות שפורטו. במהלך המשא ומתן בין הצדדים רשמה המבקשת על סמך זכרון הדברים (השני) הערת אזהרה לטובתה במרשם המקרקעין וזאת, על-פי הטענה, ללא ידיעתה של המשיבה. ברם, המשא ומתן לא הבשיל כדי הסכם נוסף, כאשר הצדדים מאשימים זה את זה באחריות לכך. סוגיה מרכזית שהייתה סלע מחלוקת היא האם המחיר המוסכם כולל את סכום המע"מ אם לאו, סכום המגיע לסך של כ- 500,000 ₪. בעניין זה נתלתה המבקשת בנוסח זכרון הדברים, לפיו המחיר המוסכם הוא סופי ומוחלט.

4. ביום 31.1.2012 הגישה המשיבה תובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה למתן פסק דין הצהרתי לפיו זכרון הדברים שנחתם בין הצדדים אינו מהווה הסכם שלם ומחייב וכי לא נכרת הסכם בין הצדדים, וכן למתן צו למחיקת הערת האזהרה שנרשמה ביחס לדירה בפנקס המקרקעין. לטענת המשיבה, בזכרון הדברים לא נקבע ולא הוסכם דבר זולת מחיר הדירה, ובו נקבע במפורש כי בהמשך הדברים יחתם הסכם מחייב. לחלופין נטען כי אי הכללת סכום המע"מ במחיר הדירה עולה כדי טעות המצדיקה את ביטול ההסכם.

5. המבקשת לא הגישה כתב הגנה, ולפיכך ניתן נגדה ביום 29.3.2012 פסק דין על יסוד האמור בכתב התביעה. פסק דין זה תוקן (באופן טכני) ביום 2.4.2012, ובו ביום הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין ולעיכוב ביצועו, כאשר לטענתה העיכוב בהגשת כתב ההגנה נבע מתקלה במשרד השליחויות שבו נעזרה. ביום 16.10.2012 נעתר בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ת' שרון נתנאל) לבקשה, וקבע כי המבקשת הצביעה על הסבר סביר למחדלה. אשר לסיכויי הגנתה בהליך העיקרי, קבע בית המשפט כי בשלב זה לא ניתן לקבוע, ללא שמיעת ראיות, כי לא נקשרה עסקה מחייבת בין הצדדים, וכי בנסיבות העניין אין לשלול את זכותה של המבקשת להתגונן מפני התביעה. לאור האמור בוטל פסק הדין ואושרה הגשת כתב ההגנה על-ידי המבקשת. הצדדים הופנו להליך גישור, שלא צלח, ובהמשך חזר התיק לדיון לפני בית המשפט. בכתב ההגנה מטעם המבקשת נטען כי אצל שני הצדדים התקיימה גמירות דעת מלאה, כי זכרון הדברים בין הצדדים הוא הסכם מחייב וכי המשיבה הפרה אותו וממשיכה להתחמק מביצועו, וזאת מסיבות של כדאיות כלכלית ותו לא.

6. ביום 9.10.2013 הוגשה הודעה בהסכמת הצדדים בדבר מועדים הנוחים להם לקיום דיון קדם-משפט. בית המשפט קבע את הדיון ליום 20.11.2013, אך לדיון זה התיצבה המשיבה בלבד. בית המשפט החליט, בהמשך לבקשת המשיבה למתן פסק דין, כי בטרם יכריע בבקשה תגיש המבקשת בתוך ארבעה ימים הודעה לתיק בית המשפט בה תפורט סיבת אי-התייצבותה לדיון. כמו כן קבע בית המשפט מועד נוסף לדיון ביום 10.12.2013. משלא הגישה המבקשת תגובה כלשהי ניתן ביום 10.12.2013 פסק דין נוסף בהעדר התייצבות, וזאת על יסוד האמור בכתב התביעה. בהתאם לפסק הדין, נמחקה הערת האזהרה אשר היתה רשומה לטובת המבקשת.

7. בחלוף כשבעה חודשים, ביום 25.6.2014, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הדין, וכן גם בקשה להארכת מועד להגשת בקשת הביטול. בבקשה נטען, בקצירת האומר, כי המבקשת כלל לא ידעה על שני מועדי הדיון האחרונים שבהם לא התייצב עו"ד כהן, פרקליטה הקודם של המבקשת (להלן: "הפרקליט הקודם"), וכי רק ימים ספורים לפני הגשת הבקשה נדהמה לגלות, כתוצאה משיחה מקרית עם מתווך, כי ניתן פסק דין נגדה, במעמד צד אחד, מבלי שניתן לה יומה בבית המשפט. עוד נטען, כי גם קודם לכן פנתה המבקשת אינספור פעמים לפרקליט הקודם בניסיון לברר את סטטוס התיק, אולם היא לא זכתה ממנו לכל מענה, וכי במקרים שהתקשרה בעצמה למרכז המידע של מערכת בתי המשפט, נמסר לה כי התיק טרם נקבע לדיון. לאור האמור נטען כי התנהלותה של המבקשת לא נבעה מזלזול בבית המשפט אלא כתוצאה מייצוג בלתי הולם של הפרקליט הקודם. טענה נוספת שנטענה על-ידי המבקשת היא כי הזימונים לדיונים לא בוצעו כדין וכי לא נעשה וידוא טלפוני של המצאת כתב בי-דין לעורך דין באמצעות פקסימיליה, כמצוות תקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן: "התקנות"). בנסיבות אלו, טענה המבקשת, היא זכאית לביטול פסק הדין הן מחמת הצדק, הן על-פי שיקול דעת בית המשפט, בשים לב גם לסיכויי הצלחתה הגבוהים לטעמה בתיק כולו.

8. בד בבד הגישה המבקשת בקשה למתן צו מניעה זמני נגד ביצוע פעולות בדירה עד להכרעה בבקשה. בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי לאחר קיום דיון במעמד הצדדים (החלטה מיום 13.7.2014). ביום 10.12.2014 התקיים דיון בבקשה להארכת המועד להגשת בקשת הביטול, במסגרתו נחקרו יאיר ומרינה מטעם המבקשת, וכן הפרקליט הקודם. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב בבקשה.
9. ביום 12.1.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה להארכת המועד. בראשית החלטתו, היא ההחלטה מושא הבקשה שלפני, סקר בית המשפט את תולדות ההליך ואת טענות הצדדים. לאחר מכן נפנה בית המשפט לבחינת הרקע הנורמטיבי, ובבסיסו תקנה 201 לתקנות, הקובעת כי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה תוגש בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לבעל הדין. מאחר שמדובר במועד שנקבע בחיקוק, קבע בית המשפט כי בהתאם לתקנה 528 לתקנות, על המבקשת להראות "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד. בהמשך קבע בית המשפט על סמך ההלכה הפסוקה, כי אין בנמצא רשימה סגורה של נסיבות המהוות טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו, בהתאם למכלול השיקולים הרלבנטיים וביניהם סיכויי ההליך. עוד הזכיר בית המשפט את המגמה הניכרת בפסיקה לריכוך הדרישה להצגת טעם מיוחד, וזאת לאור מעלתה החוקתית של זכות הגישה לערכאות והרצון שלא לשלול מבעל דין את יומו בבית המשפט. עם זאת, קבע בית המשפט, כי בנסיבות דנן אין מקום להעתר לבקשה, שכן מדובר בתקלה אשר ניתן היה למנעה, והיא איננה בבחינת נסיבה חיצונית מחוץ לשליטת הנוגעים בדבר, אלא מקורה דווקא ברשלנות ועצימת עיניים מטעם מאירפלד והפרקליט הקודם. בעניין זה הפנה בית המשפט לכך שהזימונים לדיונים נשלחו למשרדו הישן של הפרקליט הקודם באמצעות פקסימיליה, ואולם לגרסתו אֵלו לא הועברו אליו בשל טעות מזכירות של שותפו לשעבר. הפרקליט הקודם בעצמו, על אף שמסר מועדים מוסכמים לדיון, לא בדק מה עלה בגורל התיק במשך שמונה חודשים. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט, התנהגות הפרקליט הקודם עולה כדי רשלנות אם לא עצימת עיניים ממש. ואולם, אין להפריד בין התנהגותו לבין התנהגות שולחיו, בני הזוג מאירפלד, וזאת מאחר שעל אף הצהרתם כי חשדו כי התנהלותו של הפרקליט הקודם אינה הולמת, לא טרחו לבדוק את הדברים בעצמם מול מערכת המידע של בתי המשפט, על אף שידעו לעשות זאת היטב וכך עשו פעמים רבות בעבר. בנוסף לכך הם לא החליפו את ייצוגם המשפטי, על אף שהפרקליט הקודם כבר גרם בעבר למתן פסק דין בהעדר הגנה והוכח כי התרשל בעניינם גם בתיק אחר שבו היו מעורבים. כמו כן ציין בית המשפט, כי נפלו סתירות בין עדויותיהם של יאיר ומרינה בכל הנוגע למועד ולאופן שבו נודע להם על קיומו של פסק דין מהמתווך.