רע"א 1228/15 גרייס ערטול נ' כונס הנכסים הרשמי

1. לקראת סוף שנת 2014, הגיש המבקש, השרוי בחובות בסך של כ-7 מיליון ₪, בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל. המשיב 1, הוא כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכונס), לא התנגד למתן צו כינוס כאמור, בכפוף לתנאים שונים, ובכלל זה כי יוטל על המבקש לשאת בתשלום כספי בסך של 500 ₪ מדי חודש בחודשו לטובת נושיו. המבקש הסכים לדרישות הכונס, וכך נקבע. בד בבד, מונה המשיב 2 כמנהל מיוחד לנכסיו של המבקש (להלן: המנהל המיוחד).

2. כמה שבועות לאחר מכן, הוזמן המבקש לחקירה במשרדו של המנהל המיוחד, ובעקבותיה עתר האחרון לבית המשפט המחוזי בבקשה "להגדיל את התשלום החודשי ולהעמידו על 2,500 ש"ח". המבקש השיב, המנהל המיוחד השיב לתשובתו, ובית המשפט המחוזי החליט כדלקמן:

"לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ומאחר ונצטברו אצל המנהל המיוחד נתונים נוספים שלא עלו במסגרת הפרטים שמסר החייב במסגרת בקשתו למתן צו כינוס ובהם העובדה שהוא מעמיד ללא תמורה של דמי שכירות את הקומה העליונה בבית שבנה לבנו שהוא בעל משפחה ובעלים של עסק, העובדה שהחייב עושה שימוש ברכב הרשום על שם בנו... והעובדה שיחד עם החייב מתגורר בן נוסף בגיר שאיננו משתתף בהוצאות הבית, אני נעתר לבקשה ומורה על הגדלת צו התשלומים והעמדתו על סך 2,000 ₪ לחודש".

על החלטה זו נסבה הבקשה למתן רשות ערעור שלפנַי.

3. לשיטת המבקש, חקירתו על-ידי המנהל המיוחד לא העלתה כל פרט חדש בנוגע למצבת נכסיו או ביחס ליכולותיו הכלכליות, וממילא איננה יכולה להצדיק סטייה מן הסכום החודשי שחוייב לשלם לנושיו במקור, דהיינו 500 ₪. זאת ועוד, נוכח גילו המתקדם, בהתחשב בפרנסתו הדלה, ובשים לב למצבה הרפואי המכביד של אשתו, הרי שמכל מקום מדובר בגזֵרה שאין הוא מסוגל לעמוד בה. המבקש מאשר כי בנו ומשפחתו מתגוררים מזה שנים רבות בביתו, בקומה נפרדת שנבנתה עבורם, אך מדגיש כי אלו נושאים בעצמם בכל עלויות אחזקת דירתם. הלה אינו רואה לנכון להתחיל לגבות מהם דמי שכירות בעת הזו, בניגוד לצו מצפונו, ובאופן שאינו עולה בקנה אחד עם הנורמות המקובלות בחברה שאליה הוא משתייך. כמו כן, הגם שהמבקש עושה שימוש במכוניתו של בנו השני, זו אינה בבעלותו, ובנו הבגיר הנוסף משתתף בהוצאות הבית ומספק את צרכיו-שלו. לבסוף, מלין המבקש על העובדה כי בית המשפט המחוזי הכריע על סמך הכתובים בלבד, מבלי שביקש את עמדת הכונס.

4. לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, כמו גם בחומר שהוגש בבית המשפט המחוזי, לא מצאתי כל עילה להתערבות בהחלטתו. אמת נכון הדבר, בעצם העובדה כי בנו של המבקש ומשפחתו מתגוררים בביתו אין כל פסול, ואולי אף נהפוך הוא. ככלל, גם רצונו שלא לחייבם בתשלום דמי שכירות הריהו מובן ולגיטימי. דא עקא, גישה זו יפה וראויה היא לעתות שפע, אך אינה מתיישבת עם האילוצים הכרוכים בזמני משבר. בנסיבות העניין, סבורני כי לא יהא זה מן המידה להתעלם מן הפוטנציאל הכלכלי הבלתי-ממומש, ולהעדיף את בנו של המבקש, אותו בן שסיבכוֹ בחובות מלכתחילה, על פני נושיו. נוסף על כך, ברי כי היקף המשאבים העומדים לרשותו של המבקש, כגון המכונית שבה הוא נוהג להשתמש, אינו נמדד באופן ערטילאי, על-פי זכויותיו המשפטיות, אלא על סמך ה'מציאות בשטח'. למעלה מן הצורך אעיר, כי על פני הדברים גם טעמים ונימוקים נוספים שהעלה המנהל המיוחד אינם משוללי יסוד, ובכלל זה טענותיו לעניין הטפסים החסרים, תלושי השכר והמסמך הרפואי שצורף.

5. אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. הבקשה לעיכוב ביצועהּ של החלטת בית המשפט המחוזי מתייתרת, ולפיכך היא נמחקת. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.