רע"א 12/15 עזבון המנוח אליה פרג' ז"ל נ' עו"ד אסף אלעזר ואח'

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ש' שטמר, ב' בר-זיו וד"ר ע' זרנקין) מיום 27.11.14 בע"א 7038-10-13, בו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט י' רטנר) מיום 4.7.13 בת"א 9189-01-09. עניינה של הבקשה תביעה כספית נגד המשיב, עורך דין במקצועו, בגין האופן הרשלני בו טיפל, לפי הנטען, בעסקת מכר דירה, התביעה נדחתה.

רקע

ב.        המבקש הוא עזבונו של המנוח אליה פרג' (להלן המנוח); ראשית ענייננו בתביעה שהוגשה על-ידי המנוח לבית משפט השלום. לאחר שהמנוח נפטר ביום 22.10.13, בא עזבונו בנעליו. משפרש המנוח לגמלאות, ביקש למצוא אפיק להשקעת כספי הפיצויים אותם קיבל ממקום עבודתו. תחילה פתח עסק לנכיון שיקים עם אדם נוסף ושמו לוי. משלא היה מרוצה מהשקעה זו, פנה המנוח למצוא אפיק השקעה נוסף, והחליט להשקיע את כספיו בדירה. לוי, שותפו העסקי כאמור, היה זה שקישר בין המנוח לבין בעלת דירה בקרית אתא (להלן המוכרת), שהיתה נתבעת במקור ומשיבה בבית המשפט המחוזי אך לא צורפה כצד בבקשה, לשם ביצוע עסקת מכר; בנוסף ללוי סייע בביצוע העסקה אביו של המשיב, שעסק בשעתו בתיווך מקרקעין. הוסכם בין הצדדים, בעל פה בלבד, כי המנוח ישלם בעבור הדירה 432,600 ₪. המנוח שילם את הסכום והחזקה בדירה נמסרה לו.

ג.        אלא, שאז התברר למנוח כי חלק מהזכויות בדירה רשומות על שם שני ילדיה הקטינים של המוכרת, ולכן נדרש אישור בית המשפט לענייני משפחה לשם ביצוע עסקת המכר; יוער כבר כעת, כי ההחלטות ופרוטוקולי הדיון של בית המשפט לענייני משפחה נשוא ההליך הרלבנטי, לא צורפו לבקשה זו, ועל כן האמור מטה מסתמך על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום. המוכרת פנתה לבית המשפט לענייני משפחה להשגת האישור האמור, ובמסגרת ההליך הוגשה תגובת האפוטרופוס, ממנה עלה כי שווי הדירה הוא 620,000 ₪, וכי הקטינים זכאים לרבע מזכויות המוכרת בנכס, היינו 155,000 ₪; האפוטרופוס לא התנגד לביצוע העסקה ובלבד שחלקם של הקטינים יובטח. בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשתה המקורית של המוכרת משלא הבטיחה את חלקם של הקטינים כאמור, וקבע כי אם מעוניינת המוכרת במכירת הדירה עליה להבטיח את חלקם של הקטינים עד הגיעם לגיל 18. הוגשה איפוא בקשה חדשה לבית המשפט לענייני משפחה, הפעם על-ידי המנוח; לבקשה צורף תצהיר המוכרת, בו נאמר כי נמצא רוכש לדירה – המנוח – וכי סכום המכירה יועמד על 609,000 ₪, מתוכם 155,000 ₪ יועברו לקטינים, כדרישת בית המשפט; כן צורף החוזה המאשר את הפרטים. האפוטרופוס הביע הסכמה למתוה העסקה, ובית המשפט לענייני משפחה אישר את העסקה ביום 9.5.02.

ד.        עד כאן המתוה שהוצג, ככל הנראה, לבית המשפט לענייני משפחה. ואולם,  כיון שבין הצדדים סוכם על סכום הנמוך בכ-180,000 ₪ מן הסכום אותו הציגו לבית המשפט לענייני משפחה כדי להשיג את אישורו, וכיון שהמנוח כבר שילם את הסכום עליו סיכמו הצדדים כאמור בעל פה, הוסכם בין הצדדים על הפתרון הבא: המנוח יפקיד את הסכום שנדרש כאמור בחשבונות הקטינים, ויראו סכום זה כהלוואה שהעניק המנוח למוכרת, אשר תוחזר לו בהגיע הילדים לגיל 18. כבטוחה לביצוע ההלואה, הסכימה המוכרת לשעבד את זכויותיה בדירה אחרת (להלן הדירה הנוספת), ובהתאם נרשם שעבוד ברשם המשכונות ביום 14.3.02 (להלן עסקת ההלוואה); אין מחלוקת בין הצדדים כי לוי, השותף העסקי אשר הוזכר מעלה, לקח חלק בגיבושה של עסקת ההלוואה.

           כאשר מלאו לקטינים 18, ביקש המנוח כי יוחזרו לו כספי ההלוואה בהתאם למוסכם. משנמנעה המוכרת מהשבת הכספים, פנה המנוח לממש את המשכון בהליכי הוצאה לפועל; אלא, שאז התברר לו כי על הדירה רובץ משכון קודם של בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, ולכן אינו יכול לממש את המשכון שלו (המנוח ניהל הליכים בעניין זה מול הבנק, אשר הסתיימו בקביעה כי זכויות הבנק גוברות על זכויות המנוח בנכס; ראו החלטת בית משפט זה – השופט ג'ובראן – ברע"א 203/08 מיום 17.9.08). 

ה.        המשיב הוא עורך דין במקצועו. על פי טענת המנוח בפני בתי המשפט, המשיב טיפל בעסקת מכר הדירה, ובהעברת הבעלות בה לידי המנוח; על כך אין המשיב חולק, אלא שלטענתו התמצה תפקידו בליווי המנוח בעסקת המכר לאחר שהדבר הובא לבית המשפט לענייני משפחה, ומבלי שידע דבר על עסקת ההלוואה. מנגד, לטענת המנוח, המשיב הוא שיעץ למנוח בנוגע לעסקת ההלוואה, לרבות רישום המשכון בדירה האחרת; מכאן, כי המשיב התרשל בכך שלא בדק אצל רשם המשכונות האם רובץ משכון נוסף על הדירה הנוספת טרם חתימה על ההסכם, ובכך שלא יעץ למנוח להימנע מביצוע העסקה במתוה זה. מסיבה זו הגיש המנוח לבית משפט השלום תביעה בה טען, כי המשיב התרשל במילוי תפקידו, ובכך גרם לו נזק בסך 155,000 ₪ – כספי ההלוואה שלא הוחזרו לו, וכן סכום נוסף של 6,500 ₪ (התביעה הוגשה במקור גם נגד המוכרת,  אולם היא לא התגוננה ולכן ניתן נגדה פסק דין הנוגע למערכת היחסים בין המנוח לבינה), ולא ניכנס לפרטים נוספים שמסביב.

ו.        בית משפט השלום דחה את גרסת המנוח ותביעתו. נקבע, כי לא הוכחה טענת המנוח לפיה המשיב טיפל בעסקת ההלוואה וברישום המשכון, ומכאן כי לא ניתן לייחס לו התרשלות וגרימת נזק כנטען. כחלק מכך נקבע, כי אין חולק שלוי השתתף בחלקים רלבנטיים בגיבוש עסקת המכר ובעסקת ההלוואה, ושעה שהמנוח לא ביקש להעידו, הדבר מחליש את גרסתו. עוד נקבע, כי ממילא לא הוכיח המנוח שנגרם לו נזק כלשהו – כאמור,  בחוזה שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה התחייב המנוח לשלם למוכרת סכום של 609,000 ₪ עבור הדירה, ואילו בפועל שילם סכום כולל של 594,100 ₪ - פחות מן המחיר הנקוב בחוזה.

ז.        ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. נקבע, כי מדובר בערעור הנסב כולו על ממצאי העובדה של בית משפט השלום, ולא נמצא טעם להתערבות באלה במסגרת ערעור. לגופם של דברים נקבע, כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש לזקוף לחובת המנוח את העובדה שבחר לא להעיד את לוי – נטל ההוכחה היה על המנוח, ושעה שבחר לא להעיד עד רלבנטי, הדבר מחליש את גרסתו, שכן יתכן שבחר לא להעידו כיון  שהיה בכך כדי לתמוך בגרסת המשיב. מכאן עולה, כי המערער ולוי נמנעו מהעברת הסכם ההלוואה למשיב לשם ייעוץ ורישום הבטוחה, וכעת המנוח, ועזבונו בנעליו, מנסים לבוא בטענות לא מבוססות כלפי המשיב כדי להשיב להם את כספם שלכאורה אבד.