רע"א 111/15 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

           בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 9.12.2014 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 46704-05-14 (כב' השופטת ר' לבהר-שרון), בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 19.3.2014 בתא"מ      59377-01-13 (כב' הרשם הבכיר א' כהן) אשר קיבל באופן חלקי תביעת תחלוף של המשיבה כלפי המבקשת.

רקע והליכים קודמים

1. ביום 3.3.2011 אירעה תאונה ברחוב קרליבך בתל אביב, בה היו מעורבים רכב פרטי שבוטח על-ידי המשיבה ואוטובוס בבעלות המבקשת. לאחר שהמשיבה שילמה למבוטח תגמולי ביטוח בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכבו, על-פי חוזה הביטוח בין הצדדים, היא הגישה לבית משפט השלום תביעת תחלוף נגד המבקשת בגין אחריותה הנטענת לנזק האמור. במהלך בירור התביעה הציגו הצדדים גרסאות שונות באשר לנסיבות התרחשות התאונה, ולמעשה התמקדה המחלוקת רק בשאלת מידת האשם היחסי של כל אחד מהנהגים לקרות התאונה. המשיבה טענה, כי הרכב הפרטי עמד בצד הכביש, בסמוך לפני תחנת אוטובוס, בעוד שהאוטובוס עצר בתחנה כשחלקו הקדמי מוטה לעברה, תוך שהוא חוסם את הרכב הפרטי, ולאחר מכן, ביציאתו חזרה אל הכביש, התנגש חלקו האחורי בדופן שמאל של הרכב הפרטי. מנגד, המבקשת מצדה טענה, כי הרכב הפרטי חנה יחד עם רכב נוסף במפרץ תחנת האוטובוס באופן שהקשה על האוטובוס לעצור בו, ולכן עצר האוטובוס במקביל לכלי הרכב האמורים בלי להיכנס לתחנה עצמה, כאשר לאחר קליטת הנוסעים המשיך האוטובוס בנסיעה בלי שנהגו הבחין במעורבותו בתאונה, והלה התוודע לכך לראשונה רק לאחר שנהג הרכב הפרטי נסע אחריו וסיפר לו על שהתרחש.

2. ביום 19.3.2014 קיבל בית המשפט באופן חלקי את תביעת המשיבה, בקבעו כי נהג האוטובוס נושא באשם העיקרי לקרות התאונה, אך יחד עם זאת קבע כי נהג הרכב הפרטי נושא באשם תורם בשיעור 15 אחוזים. משכך, הורה בית המשפט על פיצוי המשיבה בשיעור של 85 אחוזים מהנזק הנתבע – לגביו כאמור, לא היתה מחלוקת – בסך 26,243 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. בנימוקיו לקביעתו, עמד בית המשפט על כך שמצא להעדיף את גרסתו של נהג הרכב הפרטי לאירוע על-פני גרסתו של נהג האוטובוס, תוך הבהרת הפרטים אשר היה בהם כדי לחזק או להעמיד בספק כל אחת מהגרסאות האמורות.

3. המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, אשר נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 9.12.2014. בית המשפט ציין, כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום מפורטות ומנומקות כדבעי, ועל כן אין כל מקום במסגרת הערעור להתערב בקביעות מהימנות אליהן הגיעה הערכאה הדיונית. עוד צוין, כי ככל שהמשיבה לא הייתה נושאת באשם תורם כלל, יתכן שהיה מקום להתערבות ערכאת הערעור ולו בשל העובדה שנהג הרכב הפרטי חנה במקום אסור ותרם בכך לקרות התאונה במידה זו או אחרת. ואולם, משנקבע שיעור אשם תורם על-ידי הערכאה הדיונית ששמעה את הראיות, אל לה לערכאת הערעור להתערב בקביעתה, ככל שזו אינה בלתי סבירה לחלוטין. כמו כן, חויבה המבקשת בהוצאות משפט על-סך 20,000 ש"ח.

           כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא.

הבקשה דנא

4. המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי עת ראה בערעורה כהשגה על ממצאי עובדה ומהימנות עדים, שכן לטענתה ערעורה נסב על קביעת מידת אשמו של נהג הרכב הפרטי, אשר חנה בתחום תחנת אוטובוס, ולא על העדפת גרסתו העובדתית של האחרון על-ידי הערכאה הדיונית. המבקשת טוענת, כי בהינתן העובדה ששתי הערכאות קבעו שנהג הרכב הפרטי חנה במקום אסור, היה מקום לקבוע את אשמו הבלעדי לנזק, וזאת במנותק וללא תלות בסוגיה עובדתית זו או אחרת שנקבעה בערכאה הדיונית וקביעותיה באשר למהימנות העדים. על כן, לטענתה, היה על בית המשפט לקבוע כי המשיבה אינה זכאית לפיצוי מהמבקשת. מכל מקום נטען, כי לא היה מקום לקבל את קביעתה הבלתי סבירה של הערכאה הדיונית בדבר קביעת אשם תורם של נהג הרכב הפרטי בשיעור כה נמוך, כאשר זו ניתנה ללא כל הנמקה, וברי כי לא היה על מה לסמוך קביעה זו בנסיבות המקרה. לטענתה, על בית משפט זה להתערב בשיעור האשם התורם שנקבע המוביל "לתוצאה בלתי צודקת לחלוטין". כמו כן, לגישתה, מדובר בסוגיה עקרונית, שכן המבקשת סובלת מידי יום מנהגים החונים בתחנות האוטובוס או בסמוך אליהן ומשבשים את פעילותה. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי שידר עויינות כלפי בא-כוח המבקשת למן הרגע הראשון, לאחר שזה לא הסכים להצעתו בדבר משיכת הערעור ללא צו להוצאות, תוך שהובהר לבא-כוח המבקשת כי בתגובה לסירובו יישא הוא בחיוב בהוצאות חריגות ביותר, וזאת בלי לרשום אמירות אלו בפרוטוקול הדיון, כאשר לגישת המבקשת ההוצאות שהושתו מדברות בעד עצמן. על-פי הטענה, בית משפט קמא התייחס לגובה הסכומים בהם מדובר ולא לאופי השאלות שהפרשה עוררה.

דיון והכרעה