רע"א 1088/16 פלונית נ' עו"ס לחוק נוער ואח'

א.         בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' ואגו) מיום 24.1.16 בתיק ענ"א 22763-01-16 בו נדחה ערעור ובקשת עיכוב ביצוע של המבקשת על החלטתו של בית משפט לנוער באשדוד (השופטת נ' בן דוד) מיום 29.12.15 בתיק תנ"ז 59607-01-14. עניינו של ההליך הוצאת בתה של המבקשת (להלן הקטינה) ממשמורתה והעברתה למרכז חירום לתקופה של שלושה חודשים. 

            רקע והליכים קודמים

ב.          המבקשת ואביה של הקטינה (להלן המשיב 2), התגרשו ביום 3.5.11, ומאז שוררים ביניהם למרבה הצער יחסים עכורים. הקטינה, ילידת שנת 2008, הייתה במשמורת אצל המבקשת. המבקשת הגישה מספר תלונות למשטרה בטענה כי המשיב 2 פוגע מינית בילדה. בהתאם לקביעת בית המשפט לנוער מיום 29.12.15 לא נמצא אישוש לטענות אלה, אולם נקבע כי יש מקום לאבחון בסביבה ניטרלית. בשל תלונותיה של המבקשת התקיימו המפגשים בין המשיב 2 לבין הקטינה במרכז קשר.

ג.          בחודש ינואר 2014 הוגשה על ידי גורמי הרווחה בקשה לבית המשפט לנוער להכריז על הקטינה כקטינה נזקקת לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן חוק הטיפול וההשגחה), וזאת נוכח היעדר שיתוף הפעולה של המבקשת עם המלצות גורמי הרווחה, והחשש מפגיעה בהתפתחותה התקינה של הקטינה. מתסקיר נזקקות שצורף לבקשה, עולה כי בשנת 2013 המליצה ועדת תסקירים (תכנון, טיפול והערכה), שתפקידה לאבחן ולקבוע תכניות טיפוליות מפורטות לילדים ולנוער בסיכון, לאפשר למשיב 2 להוציא את המפגשים עם הקטינה ממרכז הקשר. עם זאת, ובמטרה להרגיע ולהפיג את חששות המבקשת כי הוא משתמש בסמים, הסכים המשיב 2, לבקשת הועדה, לערוך בדיקות סמים אקראיות. בתאריך 22.5.13 קיבל בית הדין הרבני, שהוא שנתן למבקשת את המשמורת על הילדה, את ההמלצה ונתן לה תוקף של החלטה.

ד.          המשיב 2 נמצא נקי בבדיקת הסמים שנערכה לו, ועובדת סוציאלית לסדרי דין המליצה להוציא את המפגשים ממרכז הקשר. המשיב 2 הסכים לתנאים שהוצעו לקיום מפגשיו עם הקטינה, אולם המבקשת המשיכה להביע התנגדות להוצאת המפגשים ממרכז הקשר. כל אימת שהמפגשים בין המשיב 2 לקטינה התקיימו מחוץ למרכז הקשר, חזרה המבקשת והתלוננה כי המשיב 2 פוגע בקטינה.

ה.         ביום 8.12.13, נוכח תלונותיה של המבקשת, הורה לה בית הדין הרבני להעביר תוך 3 ימים שם של מכון פסיכולוגי המתמחה באבחון ובטיפול בפגיעות מיניות המקובל עליה, כדי לבצע את הבדיקה והאבחון הנדרשים לבחינת טענותיה. ביום 30.12.13, לאחר שהמבקשת לא הגישה לבית הדין שמות מכונים בהתאם להחלטת בית הדין, הוציא בית הדין הרבני צו המורה למבקשת ולמשיב 2 לפנות לאלתר למרכז מיט"ל (מרכז ישראלי לטיפול בפגיעות מיניות בילדים), לצורך אבחון ובדיקת טענות המבקשת. נוכח החלטת בית הדין הרבני, פנו גורמי הרווחה למנהלת מרכז מיט"ל בעיר מגוריה של המבקשת, כדי שתזמן את המבקשת והמשיב 2 לתחילת אבחון הקטינה. המבקשת דיוחה למנהלת המרכז כי הקטינה מטופלת במקום אחר ונתנה את שמה של הפסיכיאטרית המטפלת, אולם גורמי הרווחה יצרו קשר עם אותה פסיכיאטרית, וזו טענה כי לא פגשה את הקטינה במסגרת טיפול, והיא אינה חושבת שביכולתה לתת מענה לשאלה האם הקטינה נפגעה מינית.

ו.           נוכח האמור והתרשמות גורמי הרווחה כי נדרש אבחון של הקטינה במרכז מיט"ל בדחיפות, ונוכח היעדר שיתוף פעולה של המבקשת, המליצו גורמי הרווחה על הגשת בקשת הנזקקות.

ז.            ביום 24.3.14 נעתר בית המשפט לנוער (השופטת נ' בן דוד) לבקשה והקטינה הוכרזה כקטינה נזקקת. ביום 2.7.14, לאחר בקשת המשיבה לבטל את ההכרזה וקיום דיון, ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט שלא נענתה לבקשה לביטול ההכרזה. בית המשפט לנוער הוסיף וקבע את דרכי הטיפול בקטינה לפי סעיף 3 לחוק הטיפול וההשגחה. בין השאר נקבע, כי הקטינה תהיה בהשגחתה של עובדת סוציאלית ותופנה לאבחון במרכז מיט"ל. עוד נקבע, שהקטינה תיפגש עם המשיב 2 במפגשים במרכז קשר.

ח.         ביום 11.11.14 נערך לקטינה אבחון במרכז מיט"ל. מהחלטת בית המשפט לנוער עולה, כי בפגישות המשותפות עם הקטינה הייתה המבקשת עסוקה בחרדות סביב נושא מיניות הקטינה, אשר באו לידי ביטוי בהגנתיות יתר כלפי הקטינה. העובדת הסוציאלית התרשמה גם כי קיים קשר סימביוטי בין הקטינה לבין המבקשת, ויש נטיה מצד המבקשת לשתלטנות כלפי הקטינה.  בסיכום ההערכה צוין כי התנהגות הקטינה מצביעה על בעייתיות בתפיסת העצמי וכן עיכוב התפתחותי בפן הרגשי. ההמלצה בסופו של האבחון הייתה לערוך אבחון מסוגלות הורית או אבחון במכון איל, מכון המתמחה בטיפול ובאבחון במשפחות בהליכי גירושין. בחודש אוקטובר 2015 דיווחה העובדת הסוציאלית שמונתה על ידי המשפט (להלן המשיבה 1) כי גורמי הטיפול החליטו שלא לקיים אבחון כהמלצת המרכז, שכן אבחון כזה לא יהא בו כדי לקדם את מצבה של הקטינה.

ט.         מהחלטת בית המשפט לנוער, עולה כי המבקשת אינה משתפת פעולה עם גורמי הרווחה, הטיפול והחינוך, על רקע חוסר אמון בהם. כך לדוגמה: בגיל שבועיים התגלתה בעיה רפואית אצל הקטינה. למרות המלצה של רופא מומחה לנתח את הקטינה למניעת סיבוכים עתידיים וחוות דעת דומות של רופאים נוספים, סירבה המבקשת לניתוח הקטינה, ובסופו של דבר החליטה לפנות לטיפול אלטרנטיבי; המבקשת שילבה את הקטינה בגן רק בגיל 4 וחצי. גם אז, זמן קצר לאחר ששילבה את הקטינה בגן, הוציאה אותה המבקשת מהמסגרת מפאת חשש למחלת הנשיקה. ועוד, למרות שבבדיקה פסיכולוגית אליה לקחה המבקשת את הקטינה בשנת 2013 הומלץ על פסיכותרפיה לקטינה למשך 30 מפגשים, המבקשת לא דאגה כי מפגשים אלה יתקיימו; המבקשת לא מילאה אחר החלטת בית המשפט, לפיה יש לערוך לקטינה אבחון מוכנות לכתה א' ואבחון במכון להתפתחות הילד כדי לבחון עיכוב שפתי; ביום 9.11.14 הוגש דיווח מטעם בית הספר בו התחילה הקטינה ללמוד בכתה א'. מהדיווח עלה כי הקטינה הגיעה לכתה א' לא מוכנה. המבקשת הסכימה להצעת בית הספר כי פסיכולוג מטעם בית הספר יערוך תצפית ויחוה דעה, אולם מדיווח נוסף של בית הספר עלה כי לאחר שהמשיב 2 זומן לשיחת היכרות בבית הספר, חזרה בה המבקשת מהסכמתה; בנוסף, המשיכה המבקשת להגיש תלונות כנגד המשיב 2 בגין פגיעה מינית בקטינה, ופעלה לסכל את המפגשים בין המשיב 2 לבין הקטינה מחוץ למרכז הקשר.

י.           בחודש אוקטובר 2015 הודיעה המשיבה 1 כי נוכח התרשמות גורמי הטיפול כי התנהלות המבקשת פוגעת בהתפתחותה התקינה של הקטינה, בדעת גורמי הטיפול להגיש בקשה להוצאת הקטינה למרכז חרום, אלא אם יגיש המשיב 2 בקשה לבית הדין הרבני להעברת הקטינה למשמורתו. בהמשך, ביום 3.12.15 הגישה המשיבה 1 בקשה כי בית המשפט יורה על שינוי דרכי טיפול, הוצאת הקטינה ממשמורת המבקשת למשמורת רשות הסעד, והשמתה במרכז חרום. בבקשה נטען, כי הסעד המבוקש נדרש משני טעמים: ראשית, כדי לאבחן את הקטינה במקום ניטרלי אשר יאפשר לגורמי הטיפול לגבש המלצותיהם לעניין המשמורן המתאים לטפל בקטינה. שנית, בשל החשש לפגיעה בהתפתחותה התקינה.

יא.       ביום 29.12.15 החליט בית המשפט להיעתר לבקשת המשיבה 1, והורה על הוצאת הקטינה ממשמורת המבקשת למשמורת רשות הסעד. בית המשפט הותיר לשיקול דעת גורמי הטיפול האם להשים את הקטינה במרכז חרום או להעבירה למשמורת המשיב 2. הצו ניתן לתקופה של שלושה חודשים.

יב.        כנגד החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 24.1.16 דחה בית המשפט את ערעורה של המבקשת. בית המשפט קבע בפסק דינו כי אינו סבור שנפלה שגגה בהחלטת בית המשפט לנוער ובנימוקיו, וכי הטעמים בגינם הגישה המשיבה 1 את הבקשה מצדיקים את ההחלטה שהתקבלה (ראו עמ' 7 לפסק הדין). לאחר מתן פסק הדין הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו, מן הטעם שביצוע החלטתו של בית המשפט לנוער עוכב כבר במשך למעלה משלושה שבועות, וכי הוצאת הילדה למרכז החירום אינה החלטה בלתי הפיכה.

בקשת רשות הערעור

יג.        כלפי הכרעת בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה הנוכחית. היא נסמכת על שתי טענות עיקריות: ראשית, המבקשת טוענת כי הנימוקים להוצאת הקטינה ממשמורת לא הוכחו. בקשתה מתמקדת בקביעתו של בית המשפט לנוער "כי קיים חשש ממשי כי המשיבה (המבקשת, א"ר) שותלת מסרים קשים וזכרונות מעוותים במוחה של הקטינה, אשר פוגעים בשלומה של הקטינה ובהתפתחותה התקינה" (ס' 4 להחלטת בית המשפט). לטענת המבקשת, לא נערך בירור מספק לטענותיה וטענות הקטינה בנוגע לפגיעה מינית בקטינה על ידי המשיב 2. שנית, נטען כי שגה בית המשפט לנוער בקביעתו כי לא נמצא אמצעי אחר, פחות בחומרתו, אשר יבטיח את ההגנה על שלומה ורווחתה של הקטינה.

הכרעה