אבו זיד נ' סרחאן ואח'

בפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דין של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופטת מירב קלמפנר נבון) מיום 26.11.15 שניתן במסגרת רע"צ 10561-11-15 – בקשת רשות לערער על החלטות כבוד הרשמת, הגב' איה מחאג'נה קרמאן, שניתנו בתיק הוצאה לפועל 511090-07-15.

בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, ולאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני מוצא כי אין היא מצריכה תשובה ויש לדחותה על הסף.

רשמת ההוצאה לפועל קבעה בהחלטותיה כי בקשת המשיבים, אשר הוגדרה כהתנגדות לביצוע פסק דין של פינוי, הינה בקשה בטענת "פרעתי" ובמסגרת החלטותיה עיכבה את ההליכים נגד המשיבים. המבקש הגיש לבית משפט השלום (בימ"ש קמא) בקשה למתן רשות לערער על החלטות רשמת ההוצאה לפועל וטען כי רשמת ההוצאה לפועל חרגה מסמכותה כאשר עיכבה את הליכי הפינוי נגד המשיבים בלא שהייתה לעניין זה החלטת בית משפט המורה על עיכובו של הפינוי. כן טען כי בקשת המשיבים אינה בגדר טענת "פרעתי" ושגתה הרשמת כאשר החליטה לדון בה ככזו.

בימ"ש קמא דן בבקשת רשות הערעור וקבע כי המבקש למעשה מערער על החלטות מאוגוסט 2015 ולא ההחלטות מאוקטובר שאליהן הפנה בבקשתו ולמעשה הגיש בקשות נוספות במטרה להאריך מלאכותית את המועדים לערעור ולהגשת בקשת רשות ערעור. על כן, נקבע כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור מטעם זה. כן נקבע כי גם לגופו של עניין יש לדחות את בקשת רשות הערעור ברובה ולקבלה אך ורק בכל הנוגע לקביעת ערובה או נימוק מדוע זה לא נקבעה ערובה. בימ"ש קמא קבע כי המשיבים בבקשתם שהוגשה לתיק ההוצאה לפועל ציינו טעמים שונים מדוע אינם חייבים למלא עוד אחר פסק הדין נשוא תיק ההוצאה לפועל המורה על פינויים מהנכס נשוא הדיון השייך למבקש ולפיכך מדובר בטענת "פרעתי" כפי שקבעה רשמת ההוצאה לפועל. עוד קבע בימ"ש קמא כי רשמת ההוצאה לפועל קבעה זאת בהחלטתה מיום 30.8.15 אשר הפכה לחלוטה זה מכבר ואין לדון בה במסגרת בקשת רשות הערעור שהוגשה לבימ"ש קמא. כן קבע בימ"ש קמא כי בהתאם לסיפא לסעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, לרשמת ההוצאה לפועל הסמכות לעכב את ההליכים כאשר לפניה טענת "פרעתי", זאת מנימוקים מיוחדים שירשמו, וכך אכן עשתה רשמת ההוצאה לפועל בהחלטתה מיום 30.8.15, עת נימקה היטב את הטעמים אשר הובילו אותה לעיכובם של הליכים. הרשמת קבעה כי אין להתעלם מטענות חוסר תום הלב והשיהוי בביצוע פסק הדין, כמו גם מהשאלה המרחפת מעל ביצוע האופציה בהסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, הוא פסק הדין נשוא תיק ההוצאה לפועל. מכל אותם טעמים מיוחדים עוכבו ההליכים ובימ"ש קמא קבע כי לא ניתן לטעון כי הרשמת עשתה כן בהעדר סמכות שבדין.

עם זאת, מצא בימ"ש קמא כי על רשמת ההוצאה לפועל להשלים החלטתה, זאת מאחר שמשעה שעוכבו הליכי ההוצאה לפועל הורה המחוקק, אף בלא מקום לשיקול דעת רשם ההוצאה לפועל, כי תופקד ערובה כאמור בסעיף 19(ב) לחוק ההוצאה לפועל, זאת זולת אם החליט רשם ההוצאה לפועל, בהתחשב בנסיבות העניין, שלא לצוות כן. על כן, קבע בימ"ש קמא כי היה על רשמת ההוצאה לפועל להורות על הפקדת ערובה וככל שלא עשתה כן היה עליה לפרט מהן הנסיבות שהובילו אותה לוותר על הפקדת הערובה. לכן הורה בימ"ש קמא לרשמת ההוצאה לפועל להשלים החלטתה אך לעניין הערובה כך שתינתן החלטה או על הפקדת ערובה מתאימה כנגד עיכוב ההליכים או העדר הפקדתה תוך נימוק הנסיבות לכך. בכפוף לכך, נדחתה בקשת רשות הערעור והתיק הושב לרשמת ההוצאה לפועל רק לעניין קביעת הפקדת ערובה מתאימה נגד עיכוב הליכי ההוצאה לפועל בהתאם להוראות סעיף 19(ב) לחוק ההוצאה לפועל או קביעה כי אין להורות על הפקדת ערבות, תוך נימוק הנסיבות אשר הובילו לקביעה זו. נוכח תוצאה זו חויב המבקש לשלם הוצאות הבקשה למשיבים בסך 2,000 ₪.

כנגד פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני שהינה למעשה בקשת רשות ערעור שניה על החלטות רשמת ההוצאה לפועל. במסגרת בקשה זו טוען המבקש בתמצית הן כי אי מתן רשות ערעור יביא לנזק ממוני למבקש היות שהמשיבים נמצאים כיום בנכסו ואינם משלמים את דמי השימוש בגין נכס זה. כן נטען כי אי מתן רשות ערעור יביא להותרת עיוות דין חמור שמקורו בהחלטות רשמת ההוצאה לפועל ובפסק דינו של בימ"ש קמא בדמות עיכוב הליכים ללא החלטה על הפקדת ערובה, כאשר המשיבים עתרו בפני הרשמת בהליך של התנגדות ולאו דווקא של טענת פרעתי. נטען כי החלטת רשמת ההוצאה לפועל נוגדת את הדין ולכן בטלה. כן נטען כי הבר"ע שהוגשה לבימ"ש קמא לא הוגשה באיחור וכי המשיבים לא הציגו ראיה ממנה ניתן יהיה ללמוד אודות מועד המצאת ההחלטות למבקש. נטען כי בימ"ש קמא שגה בהחלטתו להחזיר את העניין לרשמת ההוצאה לפועל על מנת שתקבע מסמרות בעניין הערובה, זאת לאור העובדה שהחלטת הרשמת ניתנה בניגוד לדין ואין לרפא פגם זה באמצעות החזרת העניין לרשמת, אשר לטענת המבקש דעתה קדומה ונעולה במקרה זה. עוד נטען כי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל מתייחס לפסק דין כספי בלבד ולכן הרשמת הייתה רשאית לעכב את התשלומים המגיעים למבקש בלבד ולא את פינוי המשיבים.

לאחר שבחנתי את בקשת הערעור על נספחיה ואת פסק דינו של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. טענות המבקש נדונו על ידי בימ"ש קמא ונומקו על ידי בימ"ש קמא בפסק דינו. לא מצאתי כי נפל בפסק דינו של בימ"ש קמא פגם המצדיק התערבות בנסיבות העניין.

אוסיף עוד כי לעניין הפקדת הערובה אין כל מקום לטעון כי כב' הרשמת כבר גיבשה עמדה. חזקה כי הרשמת, אליה הושב הדיון לעניין זה, תבהיר טעמיה לקביעת גובה ערובה ולחילופין לפטור מהפקדת ערובה. לעניין זה יהיה על הרשמת גם להביא בחשבון את טענות המבקש כי לא משולם לו דבר עבור דמי שימוש. בכל מקרה, וככל שהחלטתה של הרשמת לעניין זה לא תספק את המבקש, כי אז פתוחה הדרך למצות את הליכי הערעור בעניין זה בלבד.

אשר על כן, לאור המפורט לעיל, סבורני כי המבקש לא הצביע על פגם כלשהו שנפל בהחלטות שתי הערכאות, שדנו בעניין שבנדון וכבר דחו את הטענות המועלות כאן, המצדיק דיון במסגרת ערעור שני, מה גם שהמבקש לא הצביע על סוגיה כלשהי בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת, המצדיקה דיון במסגרת ערעור שני. ראו:

ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד ל"ו(3) 123, 128 (1982);