רסלאן נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה שבו הורשע המערער בהעדרו ודינו נגזר ביום 9.6.11.

המערער הובא לדין בגין כך שביום 26.10.10 נהג ברחוב הרב מרכוס בחיפה, ברכב שרשיונו פקע מזה תקופה העולה על 6 חודשים ואשר נמסרה עליו הודעת איסור שימוש על ידי בוחן תנועה ובכך עבר עבירה לפי תקנה 308 (3) לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961.

המערער זומן לדיון ליום 6.2.11, אך לא התייצב וע"כ הורשע בהעדרו והטיעון לעונש נדחה ליום 9.6.11. בפתח הדיון בישיבה זו הקריא בית המשפט לתעבורה למערער את העובדות הנטענות בכתב האישום וזה השיב "הכל אמת" והוסיף כי הוא לא התייצבת לבית המשפט כי אשתו שברה את האגן ומאז הוא מטפל בה.

בית משפט לתעבורה שמע את טענות הצדדים לעונש והטיל על המערער את העונשים הבאים:

3 חודשי פסילה בפועל, 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים וקנס כספי בסך 1,500 ₪ שישולם ב-5 תשלומים.

הערעור מופנה כנגד פסק הדין.

המערער טוען כי אשתו שברה את הירך בצורה קשה בנובמבר 2010 וכי מאז הוא מטפל בה עקב זאת שהיא סובלת גם כן ממחלות נוספות.

המערער טען עוד כי הוא לא ידע על כך שנמסרה על הרכב הודעת אי שימוש, אך התברר כי המדובר ברכב המצוי במגרש המכוניות שבבעלות בנו.

המערער ביקש לקבל את הערעור ולהקל בדינו.

ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור. אין בפיו של המערער כל נימוק שיצדיק ביטול פסק הדין שניתן בהעדר והעונש אינו חמור.

לאחר שעיינתי בפסק הדין של בית משפט לתעבורה, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות צדדים אני מחליט לדחות את הערעור.

המערער נטל רכב ממגרש המכוניות שבבעלות בנו ונהג בו מבלי שווידא כי הרכב כשיר לנסוע על הכביש וכי רשיונו בתוקף. זאת ועוד, המערער זומן כדין לבית משפט ולא התייצב ועל כן הורשע בהעדרו על פי הסמכות הנתונה לבית משפט לתעבורה.

אמנם המערער צירף תיעוד רפואי רב ביחס לאשתו, אך אין בתיעוד הזה כדי להראות כי ביום הדיון שנקבע למערער, אשתו נזקקה לטיפול רפואי. גם המערער לא טוען זאת וע"כ לא ניתן לומר כי יש בידיו של המערער כדי להציג עילה שיש בה כדי לבסס הצדק סביר להיעדרותו. מה גם, אין בפיו טענה ממשית ביחס לקיומו של חשש ממשי לעוות דין – ראו : רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.12.09); רע"פ 5146/09 שרעב נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 28.7.09); רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.2.04); רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 2.10.03); רע"פ 5377/03 וגדי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.6.03); רע"פ 8333/09 חביבי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.10.09) ורע"פ 511/10 ג'אודאד על אבו מוהנא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.1.10).

בנסיבות העניין אין כל מקום לביטול פסק הדין שניתן בהעדר.

ביחס לעונש שהוטל על המערער ניתן לומר כי הוא עונש סביר שאינו חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים ולכן לא מצאתי מקום להתערב בו כי הרי ערכאת הערעור תתערב רק במקרים יוצאי דופן וחריגים שבהם הטילה הערכאה הדיונית עונש החורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים – ראו לעניין זה, ראו ע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10); ע"פ 8704/08 הייב נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.4.09) והפסיקה שהובאה שם וראו גם פסק הדין שניתן בעפ"ת 23021-07-09 מדינת ישראל נ' חאדר אסוואד (ניתן ביום 24.11.09), ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29/1/09), ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4/3/09), ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4/3/09), ע"פ 5236/05 עמאשה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4/3/09) וע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3/7/06).

המערער נהג ברכב שעליו נמסרה הודעת איסור שימוש, כשרשיונו פקע תקופה העולה על 6 חודשים, וכי נהיגת רכב בנסיבות אלה, מסכן את המשתמשים בדרך וע"כ ראוי שהעונש יהיה הולם.

בנסיבות הענין העונש נראה לי סביר ואינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור. עניינו של המערער אינו נמנה עם המקרים יוצאי הדופן וע"כ אני מחליט לדחות את הערעור לענין העונש.

לאור התוצאה הנ"ל, אני מורה על ביטול צו עיכוב ביצוע פסק הדין.

על המערער להפקיד את רשיונו לצורך תחילת מנין עונש הפסילה ולשלם את הקנס בהתאם להחלטת בית משפט לתעוברה, במידה וטרם החל לשלמו, כאשר התשלום הראשון יהיה ביום 1.9.11 ובכל 1 לכל חודש שלאחריו.