רייכל ואח' נ' שקד ואח'

פסק דין

לפני תביעה לפינוי מושכר, על-פי פרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

מבוא ועובדות שאינן שנויות במחלוקת:

בין הצדדים נערך הסכם שכירות (ההסכם אינו נושא תאריך, אולם אין מחלוקת כי נחתם טרם יום 15.06.00). ההסכם צורף כנספח א' לכתב התביעה (להלן:"הסכם השכירות").

בהתאם להוראות הסכם השכירות השכירו התובעים לנתבעים בית בן 4 חדרים המצוי ברחוב השלושה 12 במושב כפר מעש (להלן:"המושכר").

תקופת השכירות נקבעה לשנה החל מיום 15.06.00 ועד ליום 14.06.01. דמי השכירות הועמדו על סך של 800 דולר ארה"ב לחודש.

סעיף 6.ב להסכם השכירות קבע, כי לשוכרים תהא אופציה לשכור את המושכר לשתי תקופות נוספות בנות 12 חודשים כל אחת, ככל ויעמדו בהתחייבויותיהם על פי הוראות ההסכם, כאשר על השוכרים להודיע למשכירים, 30 יום לפחות קודם לסיום תקופות השכירות על רצונם להמשיך לשכור את המושכר. דמי השכירות בתקופות הנוספות הועמדו של הסך של 850 דולר ארה"ב לחודש.

תקופות השכירות הוארכו מעת לעת, באופן רציף, עד ליום 31.08.10, בהתאם להסכמות הצדדים כדלקמן: בתום תקופת האופציה השניה שהסתיימה ביום 14.06.03 הוארכה תקופת השכירות בהתאם ל"כתב ההארכה" מיום 06.11.03, נספח ב', לתקופה נוספת של 13.5 חודשים, אשר הסתיימו ביום 31.08.04; השכירות הוארכה לשנה נוספת בהתאם לכתב ההארכה מיום 14.08.04 – נספח ג' לכתב התביעה וזו הסתיימה ביום 31.08.05 (לא הוצגו כתבי הארכה לתקופה שמיום 01.09.08 ועד ליום 31.08.09); בהתאם לכתב הארכה נוסף מיום 08.06.07 – נספח ד' לכתב התביעה הוארכה תקופת השכירות בעוד שנה נוספת מיום 01.09.07 עד ליום 31.08.08; הארכה נוספת של הסכם השכירות הינה על פי כתב הארכה, נספח ה' לכתב התביעה, על פיו הוארכה השכירות עד ליום 31.08.10. יצויין כי על כל תקופות הארכת השכירות החילו הצדדים את תנאי הסכם השכירות אשר נחתם ביניהם בשנת 2000 והשינוי בכתבי ההארכה הנ"ל התייחס לגובה דמי השכירות, שעל-פי כתב ההארכה האחרון – נספח ה' לכתב התביעה עמד על סך של 4,750 ₪ לחודש.

טענות התובעים:

לטענת התובעים, הסתיימה תקופת השכירות ביום 31.08.10 ועל הנתבעים היה במועד זה לפנות את המושכר.

התובעים בכתב תביעתם מציינים, כי התובע 1 הודיע לנתבע 1 כי ככל ובכוונתם של הנתבעים לשכור את המושכר לשנה נוספת הרי שדמי השכירות יועלו לסך של 6,000 ₪. לטענת התובעים הנתבע 1 סירב לקבל את ההצעה וטרק את הטלפון. משכך, הודיע ב"כ התובעים לנתבעים במכתב מיום 03.08.10 כי עליהם לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות ודהיינו, ביום 31.08.10.

הנתבעים סרבו לפנות את הנכס והשיבו לתובעים במכתב מיום 11.08.10, נספח ט' לכתב התביעה, במסגרתו טענו כי השכירות הוארכה בעל פה לשנה נוספת ודהיינו עד ליום 31.08.11.

טענות הנתבעים:

הנתבעים טוענים, כי סוכם בין התובע 1 לנתבע 1 בעל-פה, על הארכה של תקופת השכירות האחרונה לתקופת שכירות נוספת המתחילה ביום 01.09.10 ומסתיימת ביום 31.08.11 ללא שינוי בגובה דמי השכירות המשולמי ודהיינו: סך של 4,750 ₪ לחודש.

לטענת הנתבעים, לאור הסכמה זו שהושגה בין הצדדים, רשמו הנתבעים את ילדיהם לבתי ספר וגן באזור המושכר ובצעו השקעות חדשות במושכר – התקנת כיריים חדשים ומזגן נוסף. כמו כן, טוענים הנתבעים כי איפשרו לתובעים לבצע במושכר במהלך חודש יולי החלפה של גג המושכר תוך הפרעה למגוריהם במשך שבועיים.

דיון והכרעה:

ביום 15.11.10 התקיים דיון במעמד הצדדים. במסגרת הדיון נחקרו הן התובע 1 והן הנתבע 1 נגדית על התצהירים שצורפו לכתבי הטענות מטעמם, בהתאם להוראות תקנה 215ט לתקסד"א.

ההכרעה תיפול על מידת האמון שאייחס למי מגירסאות הצדדים.

לאחר ששמעתי העדויות אני נותנת אמון מלא בעדותו של התובע 1, לפיה בשיחה טלפונית שקיים עם הנתבע 1 בחודש יולי 2010 הוא הודיע לנתבע 1 כי באם הנתבעים מעוניינים לשכור את המושכר לתקופה נוספת כי אז יעמדו דמי השכירות על סך של 6,000 ₪ לחודש. לשמע הצעה זו, הרים הנתבע 1 את קולו וטרק את הטלפון.

אינני נותנת אמון בגירסת הנתבעים לפיה סוכם בעל פה בין התובע 1 לבין הנתבע 1 על הארכת השכירות לשנה נוספת באותם התנאים.