רייטר נ' עיריית תל-אביב ואח'

פסק דין

התובע, תושב העיר ת"א, הגיש תביעה שבה הוא מבקש לחייב את הנתבעים להשיב לו את כספי תשלום קנסות ששילם בגין דו"חות חנייה ולפצותו עבור עוגמת הנפש והסבל שנגרמו לו לטענתו בשל מצוקת חנייה באזור מגוריו ובשל בזבוז זמן ודלק בעת חיפוש מקום חנייה. עוד מבקש התובע לפצותו בשל היחס המזלזל והטיפול הרשלני הנטענים מצד הנתבעים ולהורות לנתבעת 1 לשנות את החלטותיה בכל הנוגע להסדרי החנייה באזור מגוריו.

הנתבעים הגישו שתי בקשות – להכיר בחסינות הנתבעים 2-4 ולסלק את התביעה על הסף.

הבקשה להכרה בחסינות הנתבעים 2-4 כעובדי ציבור הוגשה בהתאם לסעיף 7(ג) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). נתבעים 2-4 הינם בעלי תפקידים בעיריית ת"א. נתבע 2 הוא ראש עיריית ת"א. נתבע 3 הנו מנכ"ל העירייה ונתבעת 4 , מנהלת היחידה לפניות הציבור בעירייה.

לטענתם כל הפעולות המיוחסות להם בכתב התביעה נעשו על ידם במילוי תפקידם כעובדי ציבור והם לא פעלו מתוך כוונה לגרום נזק או באדישות לאפשרות גרימתו.

נתבעים 2-4 טוענים כי לאור חסינותם הסטטוטורית עפ"י סעיף 7 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מפני תביעות המוגשות נגד עובדי ציבור בגין מעשים שעשו במסגרת תפקידם השלטוני, יש להורות על דחיית התביעה כנגדם על הסף ולהורות לתובע לתקן את תביעתו כך שזו תוגש כנגד עיריית ת"א בלבד. הנתבעים מציגים את אישור היועץ המשפטי של העירייה לפיו מכירה העירייה בזכותם לחסינות וטוענים כי התובע לא קיים את הוראות הדין בכל הנוגע לחובה למסור הודעה ליועץ המשפטי של העירייה בדבר הגשת תובענה נגד עובדי הציבור וגם בכך רואים טעם לסילוק התביעה על הסף. התובע לא הגיב על הבקשה למרות חלוף המועד לעשות כן ולכן החלטה זו ניתנת ללא תגובתו.

סעיף 7א (א) בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן:"הפקודה") קובע חסינות לעובדי ציבור על מעשה שעשו במילוי תפקידם, בזו הלשון:

"לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין. הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור."

עפ"י תקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו-2006 (להלן: "התקנות") הבקשה להכיר בחסינות עובד הרשות תוגש לאחר קבלת אישורו של היועץ המשפטי של הרשות וכי אישורו יצורף לבקשה. כך עשו הנתבעים. בבקשה לקביעת החסינות נטען שהטענות הנוגעות לנתבעים 2-4 מתייחסות לפעילותם, עיסוקם ועבודתם של הנתבעים במסגרת עבודתם בעיריית ת"א, שהיא נתבעת בהליך העיקרי. התובע לא פעל בהתאם להוראת תקנה 2 לתקנות ולא הודיע ליועץ המשפטי של הרשות על הגשת התביעה נגד נתבעים 2-4. עפ"י לתקנה 11 (ד) על ביהמ"ש ליתן את ההחלטה בבקשה לקביעת החסינות לפני מתן כל החלטה אחרת בתובענה. עפ"י הפסיקה, הבדיקה הנדרשת בשלב זה, היא בדיקת המעשה המנהלי לפי כללי הביקורות המקובלים ולפי אמות המידה של המשפט המנהלי.

הביקורת השיפוטית על החלטה מנהלית מתבצעת בעיקר באמצעות בחינה האם ההחלטה נעשתה במסגרת מתחם הסבירות וללא התחשבות בשיקולים זרים. החלטה מנהלית תיפסל, בין היתר, אם היא לוקה בחוסר סבירות מהותי או קיצוני. ההנחה העומדת בבסיסו של מבחן זה הינה כי הרשות מפעילה את סמכויותיה באופן סביר. יש לבחון אם ההחלטה נעשתה במסגרת מתחם הסבירות ואין כל מקום להידרש לבחינה עובדתית. בבר"ע 1934/07 מדינת ישראל ואח' נ' מרדכי ספוז'ניקוב בע"מ קבע ביהמ"ש, כי הבדיקה לפי תיקון מספר 10 לפקודת הנזיקין נועדה אך ורק לבדוק את תקינות מעשה השלטון עפ"י אמות המידה של המשפט המנהלי, ואילו במסגרת שמיעת הראיות לגופן, תיבדק ותיבחן חבותה הנזיקית של המדינה אשר באה לידי ביטוי בהתנהלות והתנהגות עובדיה והנזק הלכאורי שנגרם בגין אותה התנהלות והתנהגות.

מטרתו של סעיף 7 לפקודה, לאפשר לעובדי ציבור לפעול במסגרת תפקידם ללא חשש מתביעות הנובעות מעבודתם. כדי למנוע שימוש לרעה בחסינות זו, הגביל המחוקק את החסינות רק למעשים שנעשו תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני של עובד הציבור וכאשר המעשה לא נעשה ביודעין ומתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו של נזק כאמור.

משמעות ההודעה שמסרה הרשות הציבורית, היא שהגורמים המוסמכים ברשות הציבורית בדקו ומצאו שעובד הציבור פעל תוך כדי מילוי תפקידו הציבורי וכי מבחינת הרשות הציבורית לא מתקיים החריג לחסינות. בבקשה נטען כי מעשיהם ומחדליהם הנטענים של נתבעים 2-4 הם מעשים ומחדלים הקשורים בתפקידם השלטוני כעובדי ציבור ולא מצאתי כי נפל פגם בשיקול דעתה של הרשות הציבורית וכי הודעתה חורגת מגדר מתחם הסבירות.

לאור האמור, דין הבקשה להתקבל ובהתאם לכך התביעה נגד נתבעים 2-4 נמחקת.

הנתבעים מבקשים לסלק על הסף את התביעה כנגדם וטוענים כי התביעה הוגשה בחוסר סמכות עניינית. לטענתם, בית המשפט לעניינים מינהליים הוא המוסמך לברר את טענות התובע נגד החלטות מנהליות של מועצת העיר להגביל או להסדיר מקומות חנייה בתחום העירייה.

עוד הם טוענים שהעתירה להורות על השבת כספי קנסות חניה היא במהותה ערעור על גזר דין וביצוע עונש פלילי ואינה בסמכותו של כל בית משפט אזרחי.

לגופו של עניין נטען כי בקשתו של התובע טופלה עפ"י דין ובהתאם לנהלים, סעדו העיקרי של התובע בפנייתו- מציאת פתרון חנייה, ניתן בהחלטת העירייה על הוספת מקומות חנייה באזור מגוריו של התובע וכי התובע לא הוכיח את עילת תביעתו ואת נזקו. בתגובתו של התובע נטען באופן כוללני ולא ברור, בין השאר, כי העירייה נוהגת בחוסר הגינות כלפי תושביה ואיננה פועלת לפתרון מצוקת החנייה באזור מגוריו. התובע שב על טענותיו כפי שהועלו בכתב התביעה לפיהן העירייה לא ממלאה את תפקידה לדאוג לרווחת התושבים וכי "אין שום פסול לתבוע בבימ"ש לתביעות קטנות את העירייה או בעלי תפקידים בנושא של הרעת תנאי החניה, אי מילוי תפקיד, זלזול וחוסר רצון לטפל באינטרס של העירייה" (סעיף 21 לתגובה)

סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, קובע כי ביהמ"ש לעניינים מינהלים ידון בעתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה. בסעיף 2 לחוק מוגדרים "עניינים מינהלים" כעניינים הנוגעים לסכסוכים שבין אדם לרשות. בסעיף 8 בתוספת הראשונה נקבע כי לביהמ"ש לעניינים מנהליים מוקנית סמכות לדון ב"החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה..."

אכן, שינוי החלטות העיריה בנוגע להסדרי החניה באזור מגוריו של התובע הוא ענייו אשר בסמכותו הייחודית של בית המשפט לעניינים מינהליים. נוסח כתב התביעה שבפני אינו מתאים לבירור טענותיו של התובע שם. לפיכך, לא ניתן להעביר לשם את בירור התביעה, אף שמבחינה מהותית, הוא הערכאה המוסמכת לברר טענות אלה של התובע. לפיכך, חלק זה של התביעה –נמחק.

בנוסף עותר התובע להשבת קנסות החנייה שנגבו ממנו ע"י העירייה. איני סבור שניתן לתקוף בדרך זו בבית-משפט אזרחי כלשהו את תוצאותיו של הליך פלילי. ככל שעמדו לתובע טענות הגנה זירת בירורה הנכונה היתה בערכאה הפלילית הרלוונטית. חלקים אלה בתביעה –נדחים.

הדיון הקבוע ליום 31.8.11 – מבוטל.