רייזמן נ' גרין

פסק דין

בפניי תביעה כספית.

הנתבעת היתה אמורה להשכיר מאת התובעת בית.

נחתם חוזה בין הצדדים וסוכמו בו כל הפרטים הרלוונטיים.

דע עקא, ששלושה שבועות בערך לפני כניסתו של החוזה לתוקף הודיעה הנתבעת לתובעת, כי אינה יכולה לממש את החוזה וזאת עקב נסיבות אישיות קשות.

הצדדים נפגשו ביניהם והנתבעת החזירה לתובעת בפגישה זו את השיקים אשר מסרה התובעת.

עוד חתמה הנתבעת לתובעת על כך שהתובעת שומרת לעצמה לתבוע נזקים שנגרמו לה כתוצאה מביטול חוזה זה.

כך צוין במסמך עליו חתמה התובעת (מיום 30.7.11: "הריני לאשר ביטול חוזה חד צדדי על ידי החתומה מטה (רויטל גרין) אורלי מאשרת את קבלת השיקים בחזרה. לאורלי תינתן הזכות לתבוע נזקים במידה ויגרמו לה אך אורלי תעשה את המקסימום למזער את הנזקים למינימום".

אין חולק כי הנתבעת חתומה על מסמך זה, מסמך שבמהלכו מודה הנתבעת כי לא מדובר בביטול הדדי של החוזה אלא בביטול חד צדדי שלה וכי התובעת שומרת לעצמה את הזכות לתבוע נזקים, ככל שיגרמו לה, אך תעשה את המקסימום שנזקים אלה יהיו מינימאליים.

התובעת מבהירה, כי מצב עניינים זה שבמהלכו 3 שבועות לפני כניסתה המיועדת לבית המושכר של הנתבעת מודיעים לה על ביטול, חייב אותה לפעול במהירות שכן היא היתה אמורה לפנות את הנכס שהיא נמצאת בו ואשר לטענתה נמכר ולכן היא לא יכולה להמשיך לשהות בו, ולכן פנתה לשירותי תיווך ושילמה סכום של 3,000 ₪ לטענתה.

עוד היא מסבירה כי נגרמו לה הוצאות ע"י פנייה לעו"ד אביר אבירם, לו שילמה סכום של 1,400 ₪ כולל וכן היא טוענת כי נאלצה לשכור בית חליפי בסכום גבוה יותר ולכן היא תובעת את הפרש דמי השכירות בסך של 3,600 ₪.

עוד טוענת התובעת, כי מגיעים לה פיצויים נוספים בגין נזקים שאינם נזקי ממון (14,000 ₪) ואני מניח שכוונתה לעוגמת נפש וכן פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 10,000 ₪.

בכתב הגנתה ובעדותה בביהמ"ש טוענת הנתבעת, כי נכנסה לבעיה אישית קשה והסבירה מבחינה אנושית לתובעת כי לא תוכל לעמוד בחוזה. לטענתה, סוכם בין הצדדים כי התובעת תמצא דיור חלופי וכי אם היא תחוייב בסנקציה כלשהי מצד המשכיר של הדירה שאותה היא צריכה לפנות ואשר בה היא מתגוררת כרגע, היא תשלם סך של 150 ₪ עבור כל יום איחור בפינוי הדירה.

העידו במשפט בן זוגה של התובעת, אשר תמך בגירסתה של התובעת ובעלה של הנתבעת, אשר תמך בטיעון של הנתבעת לעניין פיצוי כספי הנוגע לאי פינוי הדירה בו נמצאת התובעת.

לאחר שבחנתי את חומר הראיות ואת טיעוני הצדדים, אני נותן בזאת את פסיקתי:

דין התביעה להתקבל, אם כי בחלקה בלבד כפי שאסביר:

אין חולק, כי החוזה בוטל בצורה חד צדדית ע"י הנתבעת וכי התובעת שמרה על זכותה לתבוע נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפרה זו.

אני נותן אמון, כי הדירה בה היתה התובעת מתגוררת, היתה חייבת להתפנות לאור מכירתה ולכן הטענה שהתובעת יכולה היתה להמשיך ולהישאר באותה דירה עד מציאת דירה חדשה בכפוף לתשלום של 150 ₪ עבור כל יום איחור, לא הוכחה ואין בה ממש.

יש לזכור, כי הביטול של החוזה לא היה 3 ימים לפני הכניסה המתוכננת של התובעת לדירה, כפי שהעיד בן זוגה, אלא 3 שבועות לפני כן. אמנם מדובר בזמן לא ארוך במיוחד, אבל עדיין מדובר בזמן שניתן למצוא בו דירה חלופית, כפי שאכן מצאה התובעת.

לא קיבלתי נתונים לגבי הדירה החלופית ולכן אינני יכול לקבל את עמדתה של התובעת, כי יש לפצות אותה על הפרשים בין הדירה הנוכחית ובין הדירה שבסופו של דבר שכרה. ייתכן ומדובר בדירה יותר מרווחת, במיקום יותר טוב ובכל מקרה מדובר בדירה שמיועדת למגורי התובעת וילדיה, כך שטענה זו נדחית.