ריחניאן ואח' נ' גז ואח'

החלטה

רקע כללי וההליך שלפני

לפני בקשה להורות למשיב להפקיד ערבוה להבטחת הוצאות המשיב בהתאם להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

המשיב הינו התובע והמבקשים הינם הנתבעים בתביעה כספית. על פי הנטען בכתב התביעה המשיב ביצע עבור המבקשים הובלה של תוצרת חקלאית לשוק הסיטונאי בחיפה. בשלב מסוים שכנעו המבקשים את המשיב, לטענתו בדרכי רמיה, להשקיע בעסקיהם סך של 100,000 ₪ כאשר הובטח לו כי יקבל כתוצאה מהשקעה זו תשואה חודשית בסך של 3,000 ₪. המשיב עותר לבית המשפט שיחייב את המבקשים להשיב לו את סכום הקרן וכן את סכום התשואה המובטחת על ידם. כמו כן, טען המשיב כי בגין הובלת ארגזים חייבים לו המבקשים סך של 2000 ₪.

המבקשים התגוננו בפני התביעה והודו כי אכן המשיב היה מבצע בעבור המבקשים שירותי הובלה. כנגד שירותים אלו ובתמורה עבורם אפשרו המבקשים למשיב למשוך סולר מצובר סולר שבבעלותם כאשר כל שבוע בוצעה התחשבנות בין הצדדים. לאחר תקופה מה כאשר המבקשים שמו לב כי כמויות סולר נכבדות התקינו מצלמות אשר לטענם מתעדות את המשיב מושך סולר מהצובר תוך שהוא מאפס את המונה.

המבקשים טוענים כי לאחר שהתעמתו עם המשיב הוא הודה בגניבת הסולר והתנצל. עלפי טענתם שווי הסולר אשר נגנב על ידי המשיב מוערך בסך של 192,000 ₪. מאחר והמשיב העביר למבקשים בעבר על חשבון הסולר סך של 100,000 ₪ הוא נותר חייב להם סך של 92,000 ₪ ועל כך הגשה תביעה שכנגד.

בד בבד עם הגשת כתבי הטענות מטעם המבקשים הם הגישו בקשה להפקדת ערובה. בבקשתם הם טוענים שהמשיב הוכרז במסגרת הליכי הוצאה לפועל כנגדו חייב מוגבל באמצעים. לכן בנוסף על טענותיהם לגוף התביעה הם טוענים שבמידה ויתקבלו טענותיהם יקשה עליהם להיפרע מהמשיב ההוצאות שיפסקו לטובתם.

המשיב בתגובתו חוזר על טענותיו בכתב התביעה. המשיב טוען כי רק לאחר שהגיש את כתב התביעה נזכרו המבקשים להגיש כתב תביעה שכנגד. אין התייחסות מטעם המשיב לטענת המבקשים לפיה הוא הוכרז כחייב מוגבל באמצעים.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית המסדירה את עניין הפקדת הערובה, מעוגנת בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנה"), אשר קובעת, כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע"

הרציונל העומד בבסיס התקנה הוא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, בעיקר כאשר נראה כי סיכויי התביעה נמוכים (ראה: ע"א 2877/92 סאלח עבד אללטיף נ' מורשת בנימין למסחר, פ"ד מז(3) 846, עמ' 850-851).

זכות הגישה לערכאות השיפוטיות היא זכות מן המעלה הראשונה. זכות זו הוכרה על ידי פסיקת בית משפט העליון (ראה: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ. נילי תעשיות מתכות בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650). הכרה בזכות הגישה כזכות יסוד ועיגונה בדין יש בכוחה להבטיח את יתר זכויות היסוד (ראה: רע"א 733/95 ארפל אלומניום בע"מ נ. קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577, 629).

נפסק עוד כי:

"הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; הטעם לדבר הוא שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות אם תובענתו תידחה...".נ

(ראה: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, דינים עליון, כרך יד 915, בפסקה 5).

שני הצדדים הגישו תצהיר בתמיכה לבקשה ולתגובה (אם כי המשיב הגיש תצהיר באיחור). אין בשלב זה שום ראיה חיצונית אשר תתמוך בגרסת מי מהצדדים ולכן מדובר בגרסה מול גרסה אשר לא עברו את מבחן החקירה הנגדית.

יתרה מכך המבקשים טוענים כי לאחר פרוץ הסכסוך פנו לאחד הרבנים ולאחר שהלה ערך בירור מצא כי גרסת המבקשים היא הנכונה. משום מה בשלב זה תצהירו של אותו רב לא צורף לבקשה.

אמנם המשיב אינו מגיב כלל לטענת המבקשים לפיה הוא נתון בחובות והוכרז כחייב מוגבל באמצעים וכנראה יש בטענה זו ממש. יחד עם זאת, כפי שהראיתי לעיל נפסק שאין להורות על הפקדת ערובה מחמת עוניו של התובע. לכן אי די בשיקול זה על מנת להוביל לקבלת הבקשה.