ריזה נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב אשר הוגשה בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה.

הצדדים אינם חלוקים על כך כי ביום 22/2/14 בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המשטרה על השבתה מנהלית של רכב המבקש למשך 30 יום בגין עבירה של נהיגה בשכרות אותה ביצעה ביתו של המבקש.

עיינתי בחומר החקירה ומצאתי ראיות לכאורה לכך שהנהגת, כאמור ביתו של המבקש, נעצר על ידי השוטרים לבדיקת אלכוהול, כשלה בבדיקת נשיפון, הובלה לבדיקת ינשוף לה הסכימה, זאת תוך הקפדה על הדרישות המקדימות לבדיקה ואכן בגופה נמדדה כמות אלכוהול גבוהה, ברמה של 540 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף.

אציין כי לא נטענו כל ראיות כנגד הראיות לכאורה ולאור האמור קובע אני כי קיימות ראיות לכאורה כנגד הנהגת בעבירה המיוחסת לה.

עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

"(ב)

1.הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2.מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

עפ"י ס' 57ב(ג):

"בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב."

המבקש טען כי הרכב נלקח ללא ידיעתו בזמן שישן בערב שישי, ואולם לטעמי לא ניתן לראות בטענה זו כפי שהוצגה בפני כטענת הגנה כפי שהתכוון אליה המחוקק כאמור לעיל.

אציין כי הטענה איננה נתמכת בדבר מלבד בדברי המבקש עצמו.

הנהגת לא טענה כך בשימוע בפני הקצין, הנהגת לא התייצבה היום לדיון וטענה בנושא, לא הגישה כל תצהיר בנושא, לא הוגשה גם כל תלונה במשטרה על שימוש ברכב ללא רשות בעלים ואיני מקבל את הטענה.

יתרה מזו, לא נעשה כל ניסיון מצידו של המבקש למנוע את העבירה, כדרישת הסעיף. המבקש ציין מפורשות פעמים בדבריו כי מפתחות הם לא נשק שיש לשמור אותו בכספת, אכן מפתחות הן לא כלי נשק אולם כבר נקבע בפסיקה כי נהג שיכור הנוהג ברכב כמוהו כמכונת מוות ניידת.

שקלתי היטב את טעוני המבקש שיגרמו לו קשיים רבים בעבודתו כאשר מדובר ברכב ובו חלקי חילוף של מחשבים ורכב שקיבל במיוחד מחברה עם אישורים להיכנס למקומות ביטחוניים, לתת שירות, ולעניין זה אציין כי בדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להילחם במתרחש בכבישים וכדי לוודא שבעל הרכב יעשה ככל שביכולתו כדי למנוע עבירות בעת השימוש ברכבו.

יתרה מזו בית המשפט העליון התייחס לאחריות הורים לנהיגת ילדיהם ברכב במסגרת רע"פ 1286/11 ולטעמי אין ספק כי המבקש אינו עומד בקריטריונים שנקבעו על פי בית משפט העליון, ואף לא נטען בפני שביתו הוזהרה שלא להשתמש ברכב בכלל או בתנאים כלשהם.

בכל מקרה, יכול המבקש לפנות לחברה המעסיקה אותו ולבקש רכב חלופי מאושר על מנת שישמש אותו לצרכי עבודתו.

כך או כך, הפגיעה במבקש בהקשר זה, מוגבלת ל- 30 יום, הינה מידתית וסבירה ביחס לחומרת העבירה ונסיבותיה. ושוב אחזור ואציין כי מדובר בנהיגה בשכרות עבירה חמורה ביותר המסכנת את משתמשי הדרך.

כיוון שהנהגת בפועל היא ביתו של המבקש, הרי בהחלט יתכן שבמצב זה השבת הרכב לידי המבקש משמעותה – השבת הרכב לקרבתה של עוברת העבירה עצמה ובכך בבחינת שימת מכשול בפני מי שעלול להיכשל בו.