ריבה נ' נבון ואח'

החלטה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' השופטת א' שניידר), מיום 21.7.13, בגדרו התקבלה תביעת המשיבים נגד המבקשת לפיצוי בגין חוסר תום לב בניהול משא ומתן בקשר לעסקת מכר רכב יד שנייה, והמבקשת חויבה לשלם למשיבים סך של 23,000 ₪ וכן סך של 850 ₪ בגין הוצאות משפט (ת"ק 10181-03-13).

רקע עובדתי

ביום 25.12.11 רכשו המשיבים מאת המבקשת רכב יד שנייה מסוג פורד פוקוס, שנת ייצור 2004 (להלן: "הרכב"). קודם רכישת הרכב, הציגה המבקשת למשיבים דו"ח ממכון הרישוי "טסט ליין" בירושלים, שנערך לבקשתה ימים ספורים טרם יצירת הקשר הראשוני בין הצדדים (להלן: "דו"ח הבדיקה"). המבקשת נשאלה מספר פעמים על ידי המשיב בדבר תאונות שהרכב עבר, ולטענתו, בכל הפעמים שנשאלה ענתה בתשובות מתחמקות, מהן השתמע שהרכב בסדר ולא עבר תאונה מעולם. יצוין, כי בדו"ח הבדיקה לא פורטו תאונות קודמות או נזקים שנגרמו לרכב בעקבות תאונה. לאחר שהמשיב בחן את הרכב בנסיעת מבחן ובהסתמך על דו"ח הבדיקה, רכשו המשיבים את הרכב מהמבקשת, תמורת 33,000 ₪.

לאחר רכישת הרכב קיבל המשיב ממרכז שירות פורד את היסטוריית הטיפולים של הרכב. או אז התברר לו שהרכב עבר שתי תאונות, תאונה חזיתית קשה עם ירידת ערך ביום 12.5.09 ותאונה חזיתית קודמת ביום 27.3.08, מבלי שהמבקשת גילתה לו. כן נתגלה למשיבים, כי בשל התאונה מיום 12.5.09 הוערך הנזק לרכב בשווי של 18,181 ₪ ונגרמה ירידת ערך בשיעור של 7.5%, בגינה המבקשת פוצתה בסך של 4,531 ₪. כמו כן, בשל התאונה מיום 27.3.08 הוערך הנזק בסך של 1,549 ₪.

עם הגילוי בדבר מצבו האמיתי של הרכב פנה המשיב למבקשת ודרש את ביטול העסקה. המבקשת סירבה, והמשיבים הגישו תביעה לבית משפט קמא, לביטול העסקה או להשבת הכספים ששילם בצירוף פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו. תביעת המשיבים הועמדה על סך של 33,200 ₪.

בבית משפט קמא טענה המבקשת, כי הציגה בפני המשיב את דו"ח הבדיקה ואף ציינה בפניו באופן ברור כי הרכב עבר תאונה. לטענתה, ככל שהיו ליקויים בדו"ח הבדיקה, האחריות לכך היא על מכון הרישוי שביצע את הבדיקה ולא עליה. נוסף לכך טענה, כי המשיבים לא יכולים להלין אלא על עצמם, משלא ערכו בדיקה משלהם לאחר שהוצג בפניהם דו"ח הבדיקה, ובחרו לסמוך עליו. המבקשת טענה גם שסכום הפיצוי שביקשו המשיבים הוא מופרז.

פסק הדין של בית משפט קמא

בבית משפט קמא העידו המבקשת והמשיב. בית המשפט קבע, כי המבקשת לא נהגה בתום לב בניהול המשא ומתן למכירת הרכב, כמתחייב על פי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), ולא גילתה למשיבים את כל העובדות אודות מצב הרכב, אי גילוי העולה כדי הטעיה בהתאם לסעיף 15 לחוק החוזים. בית המשפט התייחס למהימנות עדותה של המבקשת וקבע, כי עדותה אינה אמינה בעיניו (פסקה 15 לפסק הדין).

בית משפט קמא ציין בהחלטתו, כי במקרה דנן המשיב היה יכול למנוע את הנזק שנגרם לו על ידי עריכת בדיקה מטעמו, ולא להסתמך רק על הדו"ח שהוצג לו על ידי המבקשת. ועוד הוסיף: "במיוחד שכך הדבר אם היו לתובע ספקות לגבי תשובותיה של הנתבעת לשאלותיו לגבי מצב הרכב. משלא עשה התובע כן – אין לו להלין אלא על עצמו" (שם, פסקה 19).

משכך, לא ראה בית משפט קמא לנכון לבטל את העסקה כולה ואף לא לקבל את התביעה במלואה, אלא חייב את המבקשת לפצות את המשיבים בסך של 23,000 ₪ בלבד, כאמור לעיל.

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי, ועל פי החלטה הוגשה תגובת המשיבים.

עיקרי טענות המבקשת

בבקשה שלפניי טוענת המבקשת, כי טעה בית משפט קמא טעויות עובדתיות ומשפטיות מהותיות, אשר הולידו מסקנות שגויות והובילו למתן פסק דין שגוי. המבקשת מבססת את עיקר טענותיה על כך שהציגה בפני המשיבים את דו"ח הבדיקה והביאה לידיעת המשיבים, כי הרכב עבר "מכות", וכי לשיטתה ולהבנתה לא מדובר בתאונה קשה, וכי לא היה במצג שהציגה לפני המשיבים במהלך המשא ומתן על העסקה כדי להטעות את המשיבים או להונות אותם.

לטענת המבקשת, היא אישה בת 80 שנה, ללא דופי ורבב, אשר קריירה מפוארת ועשירה בעברה, אינה סוחרת רכבים ובורה, כלשונה, בתחום הרכב. לטענתה, הרושם שבית המשפט קיבל בעניין עדותה הוא מוטעה, והיא עדה אמינה.

עוד טוענת המבקשת, כי בית משפט קמא התעלם מסעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"), שקובע כי: "אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10,12,13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים למנוע או להקטין". נטען, כי נוכח הערתו המפורשת של בית משפט קמא שאין למשיבים להלין אלא על עצמם שלא ערכו את הבדיקות הנדרשות כמצופה מהם כרוכשים, מתחזקת המסקנה כי פסק הדין שגוי. בהקשר זה טוענת המבקשת, כי המשיבים אינם רשאים להעלות טענות לגבי תקינות הרכב, לאחר שנטלו סיכון על עצמם ולא דרשו כי הרכב ייבדק במכון אחר, במיוחד לאור חששותיהם לגבי מצב הרכב.

לעניין סכום הפיצוי שקבע בית משפט קמא טוענת המבקשת, כי הוא מורכב מסכום התיקון של הרכב, ששולם על ידי חברת הביטוח (18,181) ומסכום ירידת ערך הרכב, שנקבע על ידי שמאי (4,531), ולמעשה חייב בית המשפט את המבקשת לשלם את עלות התיקון, שכבר הושקעה ברכב. מאחר שהרכב כבר תוקן, טוענת המבקשת כי לא ברור לה מדוע זהו הסכום שנקבע.

עיקרי טענות המשיב

בתשובתם חזרו המשיבים על טענותיהם העובדתיות לעניין נסיבות עסקת הרכב וטענו כי בצדק פסק בית משפט קמא, כי המבקשת הטעתה אותם ונהגה בחוסר תום לב בניהול המו"מ עימם. נטען, כי סעד ביטול העסקה עמד להם לאחר שגילו שהוטעו, אולם בית משפט קמא לא נעתר לסעד זה רק מפני שהשתהו בהגשת התביעה למעלה משנה מאז מועד העסקה, ועל כן פסק להם סעד של פיצוי, בגין "הריצות" אחר המבקשת, הצורך בפנייה לגורמים רבים ושונים, התיקונים שנדרשו לרכב לאחר העסקה, הצורך בפנייה לשמאי מטעמם ועלות הבדיקה וכן אגרת המשפט. לדעת המשיבים, הסכום שנפסק אינו משקף את עוגמת הנפש הרבה שהסבה להם המבקשת, אולם הם מכבדים את פסיקת בית משפט קמא ולא פנו בבקשת רשות לערער. נוסף על כך, טוענים המשיבים, המבקשת לא קיימה את פסק הדין ולא שילמה להם את הסכום שנפסק, חרף החלטתו של בית משפט זה (כב' הנשיא ד' חשין), שדחתה את בקשתה לעיכוב ביצוע, דבר המגדיל עוד את נזקיהם.

לעניין אופן חישוב הפיצוי על ידי בית משפט קמא טוענים התובעים שתי טענות חלופיות.